היום לפני חודש, התרגשנו לראות באופק את היבשה שחיכתה לנו לקראת הקיץ המרגש. נכון שהיבשה הראשונה שראינו היתה בכלל של טורקיה האסורה, אבל בסוף התרגשנו למצוא את האי הקטנטן קסטלוריזו שחיכה לבואינו – לקראת החופשה הארוכה שציפינו לה כל כך.

מאז עבר חודש שלם, אורחים באו והלכו, איים התחלפו והשתנו, אנימה שלנו הותאמה והשתנתה בכל כמה ימים בהתאם לסידור ולמיקום החדש. למדנו המון על הים, על יוון, על אינטראקציות אנושיות בחלל קטן ומיוחד (הסירה), על זוגיות, על עבודת צוות ועל עצמינו.

"חופשת קיץ ביאכטה ביוון" זה לא בדיוק חופשה במובן שרוב האנשים מכירים או רגילים. לא נחתנו פה למלון 5 כוכבים והצוות התחיל לשרת ולפנק אותנו… התמונות מרהיבים ומדברות בעד עצמן, אבל פתאום הבנו ש"חופשת קיץ ביאכטה" זו בעצם עבודה רצופה, תיכנון בלתי פוסק (כולל תוכניות מגירה למקרה ש…), מעקב אחרי מודלים מזג אויר וקבלת החלטות (כי תמיד יהיו כמה מודלים חריגים, לך תאמין ליוונים – וגם צריך להמר) והמון אחריות שהולכת איתך לכל מקום. גם בערב כשיושבים בכיף על ארוחה טובה בטברנה, כל משב רוח יכול להדאיג לרגע לגבי קשירת הסירה ופוטנציאל הפגיעה שלה איפה שלא עגנו… וזה רק באגף הטכני. עוד לא דיברנו על הילדים שמגיעים לבקר והאורחים. האינטראקציה בין הצוות הקבוע למבקרים והאינטראקציות בין המבקרים לבין עצמם בסיטואציה של חופשה באי יווני לא מוכר, וכמובן האינטראקציה בינם לבין הסירה (ומי שהיה כבר יודע שזה לא ברור מאליו).

כמובן שאין צורך לרחם עלינו בכלל. לא זו הכוונה בסיכום הביניים הזה. באופן כללי, כנראה שזה סוג ה"חופשה" המועדף עלינו. אנחנו בכלל לא מתלוננים (רק שהזמן עובר מהר מדי…)

התארגנות והבנת המקום וחוקיו

–   אין אי דומה לקודמו. אין מפרץ / מעגן / מרינה / נמל שחוקיו דומים. המילה סטנדרטיזציה עוד לא נכנסה לאוצר המילים היווני, וזה ממש לא משנה שהם כבר חברים ותיקים באיחוד האירופאי. לכל אי יש קסם משלו… הקומבינציות אין סופיות. אל תצפו לקבל קבלה. חוקי יוון.שנת 2015…

–  הדבר הבא בהיררכית הצרכים בסולם היאכטיונרים (מיד אחרי מקום עגינה, חיבור למים וחשמל, אם יש) – הוא חיבור לאינטרנט כמובן. הילדים והאורחים שלהם ימחו כמובן על ההיררכיה הלא הגיונית שלנו, ויטענו שאינטרנט קודם למקום עגינה, מים וחשמל. בכל מקרה, הדרך המקובלת להשיג WIFI היא באמצעות המסעדות הקרובות. וגם שם, אם עמוס קצת (מעל 4 סועדים), תחכה בתור לסיגנל טוב. ולא שה 3G שלהם יותר טוב. יותר דומה למצב בארץ לפני 10 שנים….מצב זה, הוביל לקונפליקטים רבים לאורך הדרך. הועלו שאלות רבות שלעיתים לוו בויכוחים סוערים: האם לעגון קרוב למסעדה שיש בה סיגנלWIFI טוב יותר או מקום עגינה לסירה בטוח יותר (וכבר קרה שעגנו עגינה זמנית ויצאנו לחפש סיגנל אינטרנט כדי לדעת איפה לעגון). בכל מקרה הנוהל הקבוע היה לשבת בסירה מיד בתום העגינה, לראות למי באיזור יש סיגנל WIFI יותר חזק וללכת לאכול או לשתות שם משהו כדי לקבל את הסיסמא.

–   ויש עוד עיניין שקשור בצרכים הבסיסיים ביותר שלנו (שאפילו הילדים יסכימו שהוא מגיע לפני אינטרנט). עיניין אינטימי בחיים ביתיים רגילים, אבל מדובר מאוד ובראש סדר היום של החיים ביאכטה – עיניין השירותים. ובאופן בוטה קצת יותר, מדובר בחרא שלנו. כדי להקל על המבוכה שבתיאור, לצורך העיניין, נעזר בשיטה של הבנים ונקרא לשתן "מספר 1" ולחרא "מספר 2". בחיים הביתיים שלנו, השירותים עומדים לרשותינו לכל עיניין ומספר. בחיים ביאכטה, בכל פעם שאתה רוצה לרוקן את שלפוחיתך או מעייך, יש לשחזר מספר חוקים שמשתנים בכל יום ושעה בהתאם למקום העגינה ושלל אילוצים שונים. כשעוגנים במקום מסודר, אסור לשחרר לים את מספר 2, על כן יש צורך להעזר ב"הולדינג טנק" שבשירותים הגדולים (מיכל שאוגר את מספר (2. אם הגענו למקום עגינה ומישהו צריך מספר 1 – אין שום בעיה. אפשר לבחור שירותים. ברגע שאחד מיושבי הסירה זקוק למספר 2 – מפעילים את ההולדינג טנק והחוקים משתנים. כעת מספר 1 עושים רק בשירותים הקטנים (שם זה זורם לים) ומספר 2 עושים רק בשירותים הגדולים (שם זה נאגר במיכל). עיניין זה יוצר כמובן שיח אינטלקטואלי נפוץ, כשכול פעם מגיעים ילדים ואורחים וזקוקים להדרכה והנחיות היכן ולמה עליהם לעשות את מה שהם זקוקים לעשות בהתאם למספר המבוקש.

–  לגבי התמצאות כללית, ספציפית ובכלל, אנחנו אימצנו לעצמינו שיטה ללמוד את המקום. דבר ראשון: Ask the local – למצוא מקומיים ולשאול אותם. זה יכול להיות בעל המסעדה ממול (וכמובן המינימום זה לשתות אצלו קפה), זה יכול להיות איש הדלק שעובר או סתם עובר אורח שזיהינו אותו לפי הלבוש או השפה. מי שמסתובב באיזור העגינה – אף פעם לא איכזב במסירת המידע. עדיפות שניה – לשאול את השכנים. זו דרך מצויינת להכיר אנשים חדשים  – במיוחד אם הם כבר עשו סימנים של אנשים נחמדים והגיעו לקבל את החבל כשאף אחד רישמי אחר לא בא לעזור לעגון (וזה קורה המון). החיסרון הוא שהרבה מהאנשים שעוגנים פה באים לאותם איים כבר שנים רבות. החוקים פה כנראה השתנו בשנים האחרונות, אבל אנשים ממשיכים בשלהם ולא מתעדכנים. כך למשל למדנו שכבר לא חייבים להחתים טרנזיט לוג (החוברת ההזויה שאמורים לאסוף בה חתימות בכל אי), במקומות שאמרו לנו שכן. שהמליצו לנו על מקומות חינמיים הם כבר לא (וגם ההפך) ועוד…

להמשך הקליק/י כאן…