יקירינו הרבים תהו ושאלו לאורך הזמן "מה כבר יש לעשות שם כל כך הרבה זמן…?" או בגירסא תמוהה אחרת "למה צריך לעבור בכל-כך הרבה איים. הם לא דומים…?"

אז מה עושים בכל האיים האלה?

–  ברגע שסיימנו לעגון את הסירה ולספק את צורכיה וצרכינו הבסיסיים, להבין מה הפרוצדורה הרישמית לכניסה לאי (ניירת), שתינו משהו קר והתאוששנו – מתחיל הכיף הגדול שבלהיות באי חדש! אז מה עושים באי חדש? הפעילות הנפוצה ביותר באיים היא Watch the local watch you! – ובמילים אחרות, פשוט לבהות במקומיים ובאורחות חייהם (וגם בתיירים ומעשיהם). במקביל, זה בדיוק מה שגם הם עושים – יושבים בבתיהם ובטברנותיהם ומסתכלים על היאכטונרים והאטרקציות שהם מספקים. וכידוע יאכטות מספקות המון אטרקציות, במיוחד אם הסקיפר מסתבך בעגינה (איזה מצחיק לראות את זה, במיוחד אם פתאום הרוח מתגברת… במיוחד שזה לא אנחנו…) ומקום ראשון ברייטינג, הצפייה הכי אטרקטיבית בקרב יושבי האי – מקומיים, תיירים ויאכטיונרים כאחד –  היא כשעוגן של סירה מסתבך בעוגן של סירה אחרת! במקרה שכזה יש שלושה שלבים לדרמה:

שלב א' – התפתחות – כשהסירה יוצאת מהמרינה (קהל מועט בשלב זה) ולאט לאט מתחילים להבין שהיציאה מתחילה להסתבך. ככל שמסתבכים הקהל גדל ואיתו גם האינטראקציה בין האנשים – כולם מסבירים לכולם מה היאכטיונר המזיע אמור לעשות…

שלב ב' – השיא – זהו השלב, שמבין הקהל יוצאת בדינגי משלחת נחושה של איש אחד או שניים כדי לעזור למסכן שהסתבך. בשלב זה, גם המלצרים מסוגלים לעצור עבודתם בטברנות שממול ולבוא לחזות במבצע החילוץ. נציגים מובחרים מהקהל צועקים את משנתם ותורתם למסכן ולמחלץ הנחוש וכולם מחכים ומקווים שיסתבך עוד קצת…

שלב ג – קטרזיס – העוגן הופרד והועלה בשלום לסירה. הקהל מוחא כפיים (וזיעה). הסירה יוצאת מהמעגן והמחלץ חוזר עם הדינגי לסירתו אפוף תהילה (וזיעה).

–   גם המקומיים מצידם, מספקים אטרקציות רבות לנו, היאכטיונרים: הסבתות השמנות הזקנות שבאות מוקדם בבוקר לדוג ליד הסירה שלנו, שוטה הכפר שהולך לאורך הרציפים ומדבר לעצמו (כמעט בכל אי יש אחד כזה, מחכים קצת וזה מגיע), מטבח חשוף לרציף שאפשר לראות את הסבתא מבשלת שם, וכמובן הרבה אטרקציות מכיוון השכנים. לא פשוט לנחש בכל פעם מחדש מה מארג היחסים בין תושבי הסירות – והקומבינציות הן רבות:

o   זוגות – זוגות – לנחש מי שייך למי. מי מתקשר טוב יותר ומי מחובר למי…

o  משפחות רב דוריות – איך הן מסתדרים בינהם. מי הכלה ומי הבת (או לחילופין בן או חתן), מי תורם ומי פרזיט בסירה.

o  חבורות גברים – טוב, לפעמים זה ממש מביך איך חבורת גברים מבוגרים + שיוצאת לחופשה מסוגלת להתנהג. גם לא ישראלים.

o  ואחד האטרקציות החביבות עלינו: יאכטות גדולות שבאות עם צוות מלווה של סקיפר, אנשי צוות ומשרתים. זה האתגר הגדול והלא פשוט. צריך קודם לפענח מה תפקידו של כל אחד ואחד בצוות (רמז, הסקיפר בד"כ עם חולצה לבנה מגוהצת ומכופתרת, ואנשי הצוות עם פולו/טריקו עד לרמה של סינרים וכו) ואח"כ להבין מה מארג היחסים בין אנשי הממון לנתיניהם… וכבר ראינו הרבה סוגים החל מבעלי ממון ששותים קפה עם הסקיפר ועד לנביחות וצעקות על הצוות שחי בתא קטן ורותח מחום…

לא משעמם פה…

ועוד כמה דברים שלמדנו הקיץ ביוון…

– ככל שעולים צפונה בקבוצת האיים הדודקנזים – כמות היאכטות הישראליות פוחתת עד נעלמת. בקסטלוריזו כולם עוברים (וגם עובר הרבה מידע), רודוס עמוסה ישראלים – בים וביבשה. היו ימים במרינה החדשה שיותר מחצי מהסירות היו של ישראלים. בקוס אפשר למצוא לא מעט, ומשם המספר צולל. בלרוס ובפטמוס כבר לא נמצא דובר עברית אחד. וכמובן שאלו היו גם האיים האטרקטיבים יותר…

– איך אפשר לזהות יאכטה של ישראלים? בלילה זה הכי קל. אם תראו שורה ארוכה של יאכטות. לכו על המוארות ביותר. אנו הישראלים כמובן דוגלים ב"באנו חושך לגרש". סירה מוארת = סירה ישראלית. אם יושבים שם אנשים ואוכלים ארוחת ערב באור עמום וקטן – אלו בחיים לא יהיו ישראלים. 100% הצלחה.

– באור יום, קל נורא לנחש לפי הצעקות + דגל אמריקאי. אם שני התנאים האלו מתקיימים. 99% שזו סירה ישראלית. אם יש רק צעקות, הסיכוי יורד ל 95%.

– ככל שהיאכטה של השכן החדש שהגיע חדשה יותר, מאובזרת יותר ובלי אנטי פאולינג (חומר ציפוי בתחתית הסירה שמונע הידבקות של יצורים ימיים) – כך הסיכוי שהעגינה הולכת להסתבך ואנחנו צריכים לשמור על אנימה שלנו וגם לכוון אותם ולעזור עם החבלים. כמעט תמיד מדובר במעמד הביניים ומעלה מיוון או טורקיה שעשו קצת כסף וקנו יאכטה דנדשה שמשררת אותם שבועיים בשנה בקיץ (+ שירות ניכר לאגו ולסמל סטאטוס) ובשאר הזמן מאוכסנת ביבשה באחת המרינה הגדולות באיזור. וכן… זה גם מעורר מחשבות לגבי פוטנציאל קניה של יאכטה חדשה ומאובזרת בת שנתיים שכמעט לא השתמשו בה במחיר מציאה…

– ככל שהיאכטה שאתה עוגן לידה יותר מפוארת, עם יותר קומות ויותר אנשי צוות – כך הסיכוי שיגידו לך "שלום" פוחת.

– ככל שהיאכטה שאתה עוגן לידה יותר מפוארת, עם יותר קומות ויותר אנשי צוות – כך הסיכוי שתראה חיוך על הפנים של אחד מהאנשים הולך ופוחת. בדוק!

– לכל מרינה/נמל/מעגן יש יאניס או יורגו משלו. לפעמים יש לו תג רישמי, לפעמים הוא פשוט בעל המסעדה הגדולה ביותר שם. בשני המקרים, מדובר במנהל בפועל של המרינה/מעגן. אם מוצאים את הדרך "להתיידד" איתם טיפה מעל הממוצע – זוכים במידע יקר ערך, שירות מיוחד עד היאכטה (אייס קפה או אפילו כביסה) וגם לא מעט פעמים בחשמל או מים חינם. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה, היא בעזרת טיפ קטן ומחמאות (במקרה של תפקיד רישמי) או רצף ארוחות משכנע (במקרה של בעל מסעדה/מנהל בפועל את המעגן).

לפני שיצאנו למסע הקייצי הזה, היינו נורא עסוקים במחשבות על להסתדר, להשיט, לעגון טוב ונכון ולהצליח במשימה שהצבנו לעצמינו. אחד הדברים שלא חשבנו עליהם כל כך בהקשר של המסע, הוא האנשים שנפגוש בדרך. וזו היתה הפתעה נעימה ומעניינת. פגשנו הרבה אנשים טובים ומעניינים מכול העולם, גם ישראלים מקסימים. היו לנו שיחות מעניינות ולמדנו המון. זוג אוסטרלים שלמחרת היציאה שלהם לפנסיה עלו על מטוס למרמריס, קנו שם יאכטה ופגשנו אותם אחרי שלושה חודשים של הפלגה. משפחה מטורקיה שהחליטו לעזוב עבודות בגיל 45 ולצאת להפליג 4 חודשים בשנה כל שנה. נורווגי בין 70 שנראה בן 55 שחי חצי מהשנה באיי יוון (אישתו קופצת בכל פעם לביקורים). אנשים שרק קנו יאכטה חדשה ומתרגשים לשוט בה, ראינו אנשים בודדים ששטים לבד ומתפעלים ועוגנים לבד סירות באופן מעורר השתהות, ראינו יאכטות מעוררי השתאות. הוזמנו להתארח ביאכטה של טורקים מקסימים שפרסו כיבוד טורקי טעים, קיבלנו מאפה טעים מיאכטה של שכנים, שלחנו מתנה לשכן נחמד ופגשנו לא מעט טורקים שעושים עסקים עם ישראלים והיו הרבה בארץ. גילינו שהאנשים לא פחות מעניינים מהיאכטות וההפלגה. הופתענו בכל פעם מחדש.

החלטתנו להשתקע קצת לכמה ימים באי הקסום פתמוס. קצת חופש…  אתמול בערב פתאום קלטנו שכבר חודש שלם לא ראינו טלביזיה… ומיותר לציין שלא הרגשנו בחסרונה. אנחנו מוקפים אטרקציות, אנשים נחמדים, נופים יפים וטברנות… אנחנו מאוד מתגעגעים לילדים, למשפחה ולחברים הטובים…. אבל חוץ מזה, מי צריך יותר?!

לחלק הראשון של הפוסט הקליקו כאן