בטלה אפקטיבית

 

לפני מספר חודשים נתקלתי בכתבה באתר המקצועי-מדעי YNET שמדבר על חשיבות הבטלה בחיינו תחת הכותרת: "חוקרים: ככל שתתבטלו – תצליחו יותר" מי שמכיר אותי יודע שבעבר הייתי מגיבה בביטול לגבי חשיבות הבטלה, אבל בתקופה זו של חיי, מיד הגבתי בהקלקה אוהדת ועוד לפני שסיימתי לקרוא ביסודיות שיגרתי את הכתבה לחברי הטובים ולעוד כמה מרשימת אנשי הקשר שלי בטלפון – כי סיקרן אותי לשמוע את תגובתם לגבי הנושא.

בקיצור ובשורה התחתונה (למי שאין פנאי לבטלה) אספר רק שהכתבה מדברת בשבחי וביתרונות הבטלה בחיינו. על כך שהיא מעודדת יצירתיות, חיונית לבריאות הנפשית שלנו ושל ילדינו ואף מעודדת אפקטיביות!

נזכרתי בכתבה הזו מכיוון, שלראשונה בחיי הבוגרים חוויתי מספר ימי בטלה לא צפויים בימים האחרונים.

והסיפור הוא כזה: את חופשת הפסח, או בשמה המקצועי בקרב אוכלוסיית היאכטיונרים – "תחילת עונת ההפלגות", תיכננו לבלות בטורקיה. אחרי עונה ראשונה ומוצלחת כיאכטיונרים בתולים שהחלה בהפלגת הסולו הזוגית הראשונה שלנו לקפריסין בפסח שעבר והמשיכה בקיץ מוצלח ומלא חוויות ראשוניות מאיי יוון, החלטנו לפתוח את עונת ההפלגות לשנת 2016 בהפלגה ראשונה לטורקיה. כן, הגענו למסקנה שטורקיה כבר לא ממש מאיימת ומאוד מזמינה ומעודדת את היאכטיונרים שנעלמו בשנים האחרונות, לשוב ולהנות מגן העדן הימי הזה שעד עכשיו רק שמענו עליו סיפורים מחברינו הימאים הוותיקים וריירנו על התמונות של המפרצים הטורקיים בגוגל אימג'. אחרי בירורים ובדיקות רבות הגענו למסקנה שטורקיה מחכה לנו. Here we come!. תיכננו מסלול בגדול, וגם המון מסלולים בקטנה. בנינו תוכנית לוחות זמנים מורכבת כתמיד כדי לשלב את כל הילדים, רצונותיהם, אילוציהם ודרישותיהן (רוצה לבוא לפני הטיול של הצופים, אחרי הטיול של הצופים, לפני ליל הסדר, אחרי ליל הסדר, עם חבר/ה, בלי חבר/ה וכו'.) חווינו כמה רגעי אושר קצרים כשהצלחנו להזמין כרטיסי טיסה גמישים לילדים הלא גמישים שלנו שהתאימו לכל האילוצים והבקשות ואפילו היו זולים למדי. גם סגרנו עם חברים שהביעו רצון להצטרף אלינו להפלגה ולהתנסות קצת בעולם החדש שלנו שאנחנו לא מפסיקים לדבר עליו כשאנחנו רק מזהים הזדמנות כזו בקרב חברינו. לא שכחו לסייג ולהזהיר את כולם שבים, כמו בים, אי אפשר לקבוע מראש כלום, כי לים רצונות ודחפים משלו. שצריך להיות גמישים, זורמים וספונטניים ושתחזיות מזג האויר בימים שלפני היציאה להפלגה הם המצטרך הכי חם בשוק – אפילו יותר מכדורים נגד בחילות.

חשבנו שלקחנו הכול בחשבון, אבל כרגיל, כמו בכול תוכנית מתוכננת למופת – הכול השתבש. ולא בגלל מזג האויר. התוכניות קרסו בבוקר יום שבת כשהתחילו להגיע ידיעות על הפיגוע באיסטנבול ומיד אחריהם אזהרות המסע מטעם משרד בחוץ. אנחנו מתים על אתגרים, די חובבי סיכונים (סולידיים), אוהבים לבדוק קצת גבולות (אם זה לא מסוכן מדי) – אבל אנחנו ממש לא מעוניינים להגיע למקום שלא נרגיש בו חופשים. וחופש בשבילינו זה האפשרות לשים את הדאגות בצד ולהינות. לא נראה שזה משהו שטורקיה, אביב 2016 יכולה לספק לנו. אפילו לא מפרצי טורקיה הקסומים. עכשיו צריך להוכיח גמישות וספונטניות ולחשב מסלל מחדש.

אז שבועיים-שלושה לפני המסע המתוכנן לטורקיה מצאנו את עצמינו מוכנים למסע, אבל לא יודעים לאן. לא נורא, לרשותינו עומדות אין ספור אפשרויות: מגוון איים במרחק של בין חצי שעה לשעתיים הפלגה ממרינת הבית. איים צחיחים, מיוערים, מפרצים פתוחים סגורים. מגוון מרינות או עגינה ממושכת במפרצים – הבחירה קשה כל כך…. אוי, שוב דימיינתי שאנחנו יאכטיונרים יווניים… סליחה. להלן מגוון האפשרויות ליאכטיונר הישראלי שעומדים לרשותו 2-3 שבועות חופשה: יוון או קפריסין. ואם נהיה ממוקדים ולא נרצה להקריב שבוע מהחופשה למען הפלגות לאיי יוון ובחזרה – נשארנו עם האופציה השניה והיחידה – קפריסין.

קפריסין מקסימה, לבבית, קטנה, מגוונת, תוססת ונעימה. אנחנו אוהבים את קפריסין. אבל היינו בה הרבה בשנתיים האחרונות. חרשנו לא מעט את האי הקטנטן הזה, כך שדחף הכיבוש, או אנרגיית התיירים שמציפה אותנו כשמגיעים למקום חדש, היתה איך לומר… קצת רדומה הפעם.

וכך מצאנו את עצמינו, מגיעים לקפריסין, כשלרשותינו שבועיים פלוס של חופשה. נטולי ילדים (הבנות יגיעו בטיסה רק 10 ימים אחרינו). חסרי תוכניות. חסרי יצר הרפתקנות/תיירות. אבל מבסוטים!

עגנו במרינה מלאי אנרגיות מהפלגה מעולה ומזג אויר חלומי. מיד אחרי ביקורת גבולות ושלל ביורוקרטיה יצאנו לסיבוב בעיר המוכרת כדי לבחור מקום לאכול אחרי 25 שעות של קרקרים ואורז מחומם שאכלנו במהלך השייט. למחרת החלטנו להקדיש את היום לניקיונות. כבר כמה שבועות שלא הספקנו לנקות את הסירה כמו שצריך. הזדמנות. ביום השלישי התעוררנו בתחושה מוזרה. מיד החלטנו לצעוד לכיוון הסופר האהוב עלינו שם חיכו לנו כל המוצרים המקומיים שאנחנו כל כך אוהבים וגם המיובאים שעולים פה חצי. אין. אין כמו הרגשה שאתה יכול להביא מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה והכול עולה כל כך הרבה פחות ממה שאנחנו קונים בארץ! אופוריה. אחרי סידור כל המוצרים בסירה ואפילו מבצע סידור מזווה (ככה אנחנו קוראים לחלל איחסון שמתחת לספה). חלחלה שוב ההרגשה המוזרה הזו…

למחרת התעוררנו כרגיל ב 7 בבוקר. איכשהו הבוקר נמשך עד 10:00 (קצת מיילים והתכתבויות עם כולם). ב 10:00 החלטנו לצאת לשוק לקנות ירקות טריים לסלט לארוחת בוקר. איכשהו חזרנו ב 12. התחנו להכין ארוחת בוקר. כבר היה 13:00 כשישבנו לאכול. ארוחת בוקר. ב 13:30 כשסיימנו לא היה ברור יומינו לאן. וגם לא שעה אחרי. אני נרדמתי. ב 16:00 התעוררתי. חיכה לי מייל. עניתי. בשלב זה, לאחר בירור הדדי, התחלנו להבין שמשהו ממש מוזר קורה בחופשה שלנו.

אחה"צ החלטנו פשוט לצאת לשוטט. לחצות במהרה את החלק התיירותי וסתם לצעוד בעיר של האנשים האמיתיים. מצאנו מסעדה מקסימה בדרך, נכנסנו לאכול. תוך כדי הארוחה נעימה, נועם פוצח במונולוג הבא: "את שומעת… חשבתי על זה… אני חושב שאעשה שינוי ואתחיל לצחצח שיניים בשיטה קצת אחרת… חשבתי שכדאי שאשתמש בסוג מברשת אחת לבוקר ואחת לערב…" וזה רק התחלת התיאור. נראה לי שכבר אפשר להבין לבד את ההמשך (ואם אתם ממש מעוניינים לשמוע על השיטה הזו, אתם מוזמנים לפנות אליו, לי אין שום יכולת להסביר את השיטה הזו) הסתכלתי עליו ממושכות. בשלב זה, כבר לא היה לי ספק. לדבר המוזר הזה שקורה לנו קוראים כנראה בטלה. ויש לה תופעות לוואי מוזרות.

היום קמנו. אין תוכנית. חשבנו לקפוץ לחנות ציוד לסירות ולבדוק איזה מפרץ נחמד לעגינה. פתאום נבהלנו קצת מעומס התוכניות. הצעתי, שאולי נחלק את המשימות. כל יום משימה אחת. אחרת מה נעשה בשאר הימים? נועם הסכים איתי מיד. הוא הרחיב והציע לאמץ את השיטה של סבתא קוטי שלי (בת 92, שתזכה לחיים ארוכים) שחיה ככה כבר שנים! יום ראשון בנק, יום שני שוק, יום שלישי השקיית עציצים…

אז מאנשים טרודים שבדרך כלל עסוקים בלשבור את הראש איך לעשות כמה שיותר משימות ביום אחד, הפכנו בכמה ימים לאנשים ששוברים את הראש איך לחלק את המשימות על פני כמה שיותר ימים???

אני חושבת שעכשיו כבר רישמית אפשר לקרוא לזה מצב של בטלה. ושלא תחשבו שזה קל. ראשית, לאנשים פעילים ואנרגטים כמונו (או כמו שהיינו) לא פשוט לעבור למצב הזה. הגוף לא רגיל, הנפש לא מוצאת עצמה, המוח עף לכיוונים לא ברורים (ראה צחצוחי שיניים)… שנית, לא פשוט להודות בזה. אנחנו נורא רגילים לחשוב על עצמינו כאנשים עסוקים וחיוניים. רק שכרגע אנחנו לא נחוצים לאף אחד. אין לנו תוכניות. אף אחד לא בא לבקר אותנו. אין לנו מושג מה נעשה היום כל היום. והדבר האחרון, והקשה מכול – הוא לחשוף את סוד הבטלה ולספר עליו ליקירינו… בטח בתקופה כזו של הימים שלפני ליל הסדר כשברור לנו שרוב יקירינו עמוסי מטלות ורווי לחצים…

אז ככה יצא שנזכרתי במאמר המלומד על חיוניות וחשיבות הבטלה בחיינו, ובין רגע התחלף לי המצב רוח והתרומם פלאים. התחלתי להרגיש שבעצם אנחנו עושים משהו ממש חשוב למען עתידינו. אנחנו לא סתם משתעממים ומתבטלים, אנחנו בעצם מטפחים את היצירתיות שבנו, אנחנו מטפחים כיווני מחשבה חדשים, אנחנו עובדים על האפקטיביות העתידית שלנו. אנחנו ממש מתפתחים פה!

וחוץ מזה שיש לי גם הוכחה קטנה לכך, החלטתי (בזכות הבטלה) לפתוח בלוג. לפרסם בו את כל השטויות שכתבתי בעבר וגם דברים שאכתוב בעתיד.

נראה מה יצא מזה… 🙂

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s