מוקדש באהבה ואמפטיה לכל חברי ומכרי השכירים, המתחבטים והחולמים, ובמיוחד לאלה שבימים אלה ממש מוצע להם עתיד אחר.

 

זהו! חג הפסח הסתיים! חג החירות הסתיים. רוב העם (או לפחות החלק המוכר לי יותר) לא ממש כואב על הפרידה מדיאטת המצות וגם לא מהפסקת רצף הסעודות הבלתי נשלט מרגע יריית המשפט "כולנו מסובין" ועד לשעות ספורות אחרי "תירבחו ותסעדו". רוב העם לא מתגעגע לתורים הבלתי נגמרים בסופר לפני החג או המרתם המיידית בפקקים בלתי נגמרים בערב החג ולאורך החג כולל חול המועד וכל מה שבדרך.

רוב העם שאני מכירה כואב, או בלשון העם – מתבאס, על סיומו של החג כי ה"חירות" שניתנה לו בחג – החירות היקרה הזו, שבוע אחד יקר, שבוע של חופש מהעבודה – הסתיים. וכשהחירות מסתיימת, יודע כל מי שטרח להעיף מבט בהגדה – עושים פניית פרסה אלגנטית וחוזרים למצב עבדות. או בלשון העם – שביזות.

אוי… כמה קשה היא העבדות. תובענית ועמוסה, מתישה ומלחיצה. לקום בבוקר – כל בוקר, לבצע את רצף הפעולות הנדרש ממך, ועוד כמה שכדאי, וגם כמה לא מתוכננים ועוד כמה שאחרים לא עשו. המון פעולות, משימות ומטלות. ברוב המקרים יש שם מישהו (להלן, הבוס) שמטיל עליך את המשימות. בגירסא למתקדמים הוא רק "מתווה לך את הדרך". בגירסא הרווחת הבוס אידיוט/חרא/לא מבין כלום. בגירסא הנדירה, תרצו לקחת על עצמכם עוד כמה מטלות למענו (אין שום בעיה בלילה, בשביל מה המציאו את הלפ-טופ). לעמוד בלוחות זמנים וביעדים. ביעדים האישיים, יעדים קבוצתיים ויעדים אירגוניים. אוי כמה יעדים… מתי? מתי? מתי החופש הבא???

הו החירות… הלוואי והייתי בן חורין! הייתי עצמאי לזמן שלי, מקבל/ת החלטות לפי ראות עיני, מבצע/ת רק את הפעולות והמטלות שנראות לי חשובות באמת (ולא השטויות שהבוס ביקש), הייתי לוקח/ת חופש מתי שאני מחליט/ה וכשאין פקקי תנועה ועובד/ת בשעות שמתאימות לי ורק על פרוייקטים שאני באמת אוהב/ת או מאתגרים אותי או מביאים לי המון כסף. הייתי ממש/ת את עצמי באמת, מביא/ה לידי ביטוי את הכישורים שלי באמת, הייתי בוחר/ת עם מי לעבוד בעצמי. הייתי סוף סוף שולט/ת בחיים שלי. חי/ה חיים רגועים יותר, בריאים יותר… מתי? מתי? מתי כל זה כבר יקרה?

האמת… כשחושבים על זה לעומק… נחמד לקום בבוקר ולדעת שמישהו דואג לך! כל מה שצריך לעשות זה להביא את עצמך לעבודה ולעשות מה שצריך. זהו, זה כל הסיפור. בתמורה, תוזרם משכורת חודשית קבועה לחשבון הבנק הרעב שלך ואפילו כסף למען עתידך יועבר לחשבון הפנסיוני שלך. וכל הפלא הזה קורה שוב ושוב בכל חודש מבלי שתצטרך לדאוג. אם התמזל מזלך קיבלת רכב ליסינג/חברה שמטפל בעצמו ללא כל התערבות מצידך, ביטוחים ששומרים עליך ומגנים עליך מפני אירועים חריגים לא עלינו. בגירסא למתקדמים יש אפילו חדר כושר, ארוחות שוות, אירועי גיבוש, נסיעות בארץ ולחו"ל ועוד המון המון כיף!

אז למה לוותר על כל הכיף הזה??? מי אמר שלהיות בן חורין משתווה לכל הכיף שבעבדות? ואולי בכלל נדחה את המחשבות האלה עד לפסח הבא….? למי בכלל יש זמן לחשוב על זה כשיש כל כך הרבה מטלות ויעדים להספיק? מי צריך כל כך הרבה חופש ועצמאות, במיוחד שבשנה הבאה אקבל כבר 18 או 21 או אפילו 23 ימי חופשה שנתיים וכול זה בתשלום מלא בזמן שמישהו אחר עושה את העבודה שלי כשאני לא נמצא! (מה לא?), מי אמר שאני לא מממש/ת את היכולות האמיתיות שלי ולא נהנה בעבדות? עובדה, אנחנו מדברים על זה המון בארוחות הצהרים המפנקות, או כשאנחנו סתם שותים קפה משובח בקפיטריה שמעוצבת כל כך יפה.

אין כמו היציבות והשקט הנפשי שמקום עבדות מסודר מעניק לך, הם תמיד שם בשבילך ותמיד דואגים לעתידך האישי והמשפחתי. אין כמו הידיעה שאם רק תשקיע עוד כמה שעות עבודה בלילה בטוח "בזמן הקרוב" תהיה מוערך ותתקדם בסולם הדרגות (המשפחה והילדים לא יברחו…). אין כמו הרוגע והשקט הנפשי שהפרוייקט הבא, שאולי עוד מעט תקבל, יתן לך. ואם לא תקבל את הפרוייקט הזה, בטוח זה יקרה בפרוייקט הבא. אין צורך לדאוג, החברה כבר דואגת. איזה כיף שדואגים לי כל כך.

להיות בן חורין זה חוסר ודאות גדול. בטח צריך להשקיע המון שעות עבודה, יש המון משימות ומטלות ובסוף אף אחד לא מבטיח לך כלום וגם לא בטוח שתוכל להבטיח את עתיד משפחתך. מי צריך את זה…

שביזות יום א? זה בסך הכול כמה שעות בין מוצ"ש ליום ראשון בצהרים, אחר כך זה כבר מסתדר. קשה לחזור לעבדות אחרי חופשה? לא נורא… ממילא עד הצהרים הראש כבר מתמלא מכל המטלות ומשימות שצריך להשלים אחרי היעדרות ארוכה.

אז תגידו… מתי? מתי? מתי החופש הבא?