כל מי שאי פעם שט ביאכטה בקרואטיה, איי יוון או כל מקום אקזוטי אחר בעולם יסכים איתי שחוויה זו אינה דומה כלל וכלל לחווית ההפלגה בארץ או מהארץ. ולא, לא בגלל מחסור חמור בנופים יפים בארץ (כמה יפה תל-אביב וגם חיפה – מהים!), גם לא בגלל צבע המים או (חוסר) ניקיונם, או העובדה שכדי להגיע לאי הקרוב ביותר צריך לעבור כ 170 מייל. אפילו אם לא היה צורך בביורוקרטיה עניפה עם 4-5 גופים שונים לפני שיוצאים לאי הקרוב ביותר – עדיין חווית ההפלגה בחו"ל לא דומה כלל וכלל לחוויית ההפלגה מהארץ.

יודו מי שכבר חוו זאת בהפלגות בעולם ויתפלאו מי שעוד לא, אבל לנו, הישראלים, מוענקת חווית הפלגה מיוחדת במינה – ואני מדברת כמובן על חווית ההפלגה הייחודית עם ערוץ 16.

אפרט ואסביר לכל המעוניינים שטרם הכירו – ערוץ 16 הינו ערוץ חירום שאמור להיות פתוח במכשיר הקשר ביאכטה ומיועד, כפי שמעיד שמו – לתקשורת במקרה חירום. זו לא המצאה ישראלית כלל וכלל. למעשה, גם חברינו היאכטיונרים שאנחנו כלל לא מכירים מאיטליה, מהקריביים ומאסיה – כולם פותחים ערוץ 16 במכשירי הקשר, בעיקר בהפלגות ארוכות טווח, אבל לא רק.

לרוב היאכטיונרים בעולם (אלו שטורחים או זוכרים להפעיל את מכשיר הקשר) מדובר בדרך כלל בערוץ שקט ודומם, שמזכיר מדי פעם את קיומו באמצעות הכחכוח המפורסם (הידוע בשמו המקצועי: סקוולש), וזהו. אבל אצלנו הישראלים "הערוץ השקט" שמור לתקופות מלחמה, וערוץ החירום הוא ערוץ פעיל, תוסס, חי ובועט! ולא… לא בגלל שאצלינו יש יותר מקרי חירום…

כל מי שסתם מפליג להנאתו בין האיים שאין לנו לאורך חופי ישראל ובמיוחד מי שמפליג לקפריסין והלאה – זוכה לערוץ פעיל ומעניין או טורדני ומעצבן – תלוי איך זה תופס אותך בלב ים. אבל מה שבטוח – הוא לא שקט!

המשתמש הראשי המכובד ומעורר היראה, הוא חיל הים כמובן. אבל לא רק… כידוע, בבואינו לצאת ובמיוחד עם הכנסנו לטריטוריה הימית של מדינת ישראל עלינו להזדהות, להסביר ולנמק מי אנחנו (פרטי היאכטה והנוסעים), מה מעשינו (באיזה קורס שטים ולאן) ומה התוכניות שלנו לגבי המדינה (מתי עוזבים/נכנסים), וזהו. זה קצת כמו ראיון אישי אישי קצר בשגרירות, רק שכל זה קורה בערוץ 16 הציבורי ושלוחותיו. המראיין – להלן, נציגת חיל הים. המרואיין – להלן, הסקיפר/ית. צריך להיות מוכן במועד הריאיון ולהשתדל לעבור מכה ראשונה.

"חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.13 צפון 34.07 מזרח" – הגיעה סנונית ראשונה מיד עם תחילת ההפלגה לכיוון חו"ל. בשלב זה ברור לנו שחיל הים עוד לא מבקש לראיין אותנו, הרי רק עזבנו לא מזמן את המרינה. זה גם ממש לא מעניין אותנו למי הוא כן קורא. אנחנו פה בהתלהבות ובאנרגיה של השעתיים הראשונות של ההפלגה! יאללה אוכל, מוזיקה, וחיל הים ברקע ולא רק…

סיימנו לאכול, האדרנלין מתאזן, חופי ארצנו מתחילים להראות קצת רחוקים… "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.15 צפון 34.09 מזרח" לא בטוח שיש טעם אפילו לבדוק אם זה אנחנו במיקום… אבל מעניין למי הוא קורא… סתם ככה, שנתחיל להכיר את השותפים שלנו במרחב הימי לשעות הקרובות. "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.15 צפון 34.09 מזרח ". נו.. למה הסקיפר לא עונה? באמת, חוסר אחריות של סקיפרים. לא בודקים מה המיקום שלהם? לא עונים לחיל הים? אה.. הנה ענו. מזל שנזכרו…

טוב עוד מעט בטח יגיע תורנו ויקראו לנו… איך זה עוד לא קראו לנו? לא שמו לב שיצאנו? לא דואגים לנו? לא דואגים למדינה? "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.04 צפון 33.99 מזרח" שנינו מזנקים לבדוק אם הפעם זה אנחנו. לא. שוב לא עלינו בגורל. זו יאכטה ‘שירת הים4’ (השמות בדויים, כל השמות האמתיים שמורים במערכת) . למה צריך לקרוא פעמיים בעיברית ופעמיים באנגלית עד שהם טורחים לענות… באמת… חוצפה ישראלית… אנחנו כנראה הבאים בתור… "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.14 צפון 34.12 מזרח " אני מגיעה ראשונה למסך לבדוק אם יש התאמה. שוב לא עלינו בגורל. ‘יאכטה מקסימה’ זכתה…

אנחנו מתחילים להיכנס בהדרגה ל"מצב הפלגה", שזה כמו "מצב טיסה" בסלולרי, אבל קורה במוח ובגוף שלנו בזמן הפלגה ארוכה. האויר הטוב מתחיל לעשות את שלו ואנחנו מנמנמים קלות, מתענגים על הבריזה… ברקע כרגיל חיל הים שלא מפסיק לקרוא שוב ושוב ושוב… אוי רגע. זה אנחנו! פדיחות קראו לנו 4 פעמים ולא שמנו לב…

אני מזנקת! אבל עוצרת שניה לפני… כולי מכוונת לרגע הזה, הרגע ההרואי הזה שבו אני לוקחת לידי את מכשיר הקשר ומודיעה בנונשלנטיות, קולית לגמרי: "חיל הים, חיל הים, כאן יאכטה אנימה במיקום שציינת". לפעמים, בסתר ליבי, אני תוהה, איפה לעזעזל שמתי את כובע הקפטן שקיבלנו מתנה מהילדים כשהוצאנו את הרישיון? זה הרגע לכובע הזה. וזה גם רגע הזדהות עם קפטן סטובינג האהוב… כן, כן. כאן הקפטן. שולטת על ספינתי בים רמה! במיקום שציינת. אבל החיילת העייפה, בעלת קול הציפציף פוקדת עלי לעבור לערוץ 11, ובזאת מבהירה לי מי פה שולט.

אוקי! עברנו את הראיון בהצלחה, אפשר להמשיך. וגם חיל הים ממשיך: "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.02 צפון 33.97 מזרח" קול הציפציף התחלף, בטח סיימה משמרת. חבל, כבר התרגלנו. אבל היא באמת נשמעה עייפה בסוף. עכשיו הציפצוף החדשה נשמעת רעננה ונמרצת – בניגוד מוחלט אלינו. פתאום בוקע קול חדש מערוץ 16 "משה, משה… כאן דוד… אתה לא מאמין איזה דג תפסתי! "וערוץ 16 עונה: "יא בן זונה, מה תפסת? איזה גודל?" ודוד עונה: "עבור, עבור לערוץ 68". אכן, מקרה חירום. חוצפה ישראלית. רק בישראל. אבל מה, לא נעבור גם לערוץ 68 לשמוע קצת יותר פרטים? יאללה עוברים גם לערוץ 68…

מתקדמים עוד לעבר היעד הנכסף. השמש עוד מעט שוקעת. "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.09 צפון 34.02 מזרח" הציפציף החדשה גם מתחילה להתעייף. קוראת שוב ושוב ואין תשובה. "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.09 צפון 34.02 מזרח" היא כבר מתחילה לאבד את הסבלנות ועוברת לאנגלית עצבנית: “Israeli Navy…. Israeli Navy…” אני מהמרת שעכשיו תעלה בקשר קול "לא ציפציף", יותר סמכותית. נועם אומר שלפחות עוד ציפציף אחד עד שהסמכותית תעלה. צדק. אבל דקה וחצי אחר כך התחלפה ה"ציפציף" ב"סמכותית": "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.09 צפון 34.02 מזרח". ואין עונה. הסמכותית עוברת לאנגלית וקוראת שוב ושוב, אבל אין קול ואין עונה. בשלב זה, עולה בקשר קול נוסף, נדמה לנו שהקול קצת מוכר: "חיל הים, חיל הים, כאן יאכטה ‘אכיניציאה’. אני נמצא קרוב ליאכטה ‘בייגל1’ במיקום שציינת. כנראה יש לו בעיה בקשר. אני יכול לאשר את מיקומו". עכשיו הבנתי, זה משה שתפס דג, שהקשבנו לו קודם בערוץ 68", אבל על הסמכותית זה לא עשה רושם. היא פשוט התעלמה מקיומו: "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.09 צפון 34.02 מזרח" קראה שוב ושוב. בשלב זה כבר התחילו הימורים עצבניים אצלינו בסירה: (א) באיזה שלב תוחלף "הסמכותית" ב"קשוח" ו (ב) למה דוד לא עונה?  מתח קל שרר בסירתנו. סוף סוף "הקשוח" עלה בקשר: "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.09 צפון 34.02 מזרח"  – והיה נדמה לנו שאנחנו כבר שומעים את המנועים של ספינת חיל הים מתחממים ומתחילים להפליג ללב ים עם התת מקלע הזה והפרוז'קטור… אבל אז נשמע הקול המוכר של דוד. פתאום הקשר אצלו עבד. "כאן יאכטה ‘בייגל1’ במיקום שציינת". יכולתי להישבע שהוא אמר את זה בפה מלא אוכל – האוכל שהוא דג כמה שעות לפני…

חיל הים לא נח לרגע. גם RCC חיפה מדי פעם מגוון. הרעש והקשקשת הבלתי פוסקים בערוץ 16 כבר ממש עולים לי על העצבים. חיל הים לא מפסיק ללהג ולצפצף. סקיפרים מדווחים, והרעש לא נגמר, אין מנוח…

הלילה יורד והחשיכה משתלטת. מתחילים משמרות. זאת אומרת אני מתחילה משמרת לילה. זה הסיכום שלנו. ביום אני יכולה לישון כמה שמתחשק לי, בלילה אני מעירה את נועם רק במצב חירום – ולא כזה שמדברים עליו בערוץ 16. אני אוהבת את הלילה, את השקט את הקרירות, את הלבד. בעצם, עם ערוץ 16 את/ה אף פעם לא לבד…

ובאופן הדרגתי, עם רדת החשיכה אנחנו מתחברים שוב… ערוץ 16 ואני עושים קמבאק. הוא שם בשבילי אפילו שחושך מצרים וכולם הלכו לישון. הוא לא משאיר אותי לרגע לבד. שומר על ערנותי ומקנה לי תחושת ביטחון. אני בתמורה עירנית ואוהבת, מחזיקה את מכשיר הקשר קרוב אלי. הקולות כבר מתחילים להיות מוכרים. הציפציף שהייתה במשמרת כשרק יצאנו להפלגה חזרה שוב. אני מקווה שיצא לה לנוח קצת… אני כבר ממש מדמיינת איך היא נראית. מקווה שהיא לא סובלת מהמפקד שלה – "הסמכותי". אין, אין בעולם יאכטיונרים, ששטים בטווח של 200-250 מייל מהטריטוריה שלהם והמדינה שולחת מישהו שיהיה איתם. שידאג להם. שילווה אותם בלילה… אין על המדינה שלנו!

השמש עוד מעט זורחת, ועכשיו תורי ללכת לישון. אני מנסה להירדם ולא מצליחה. הלוואי ויכולתי לכבות את הרעש הנוראי הזה מערוץ 16. לא סותמים את הפה… מתחשק לי לכבות קצת. רק קצת… אבל אז אני נזכרת בסיפור ששמענו מפי זוג הולנדים נחמד שפגשנו בקיץ ביוון. הם בילו בקפריסין והחליטו להצטרף למשט לארץ הקודש. הם החלו להפליג לארץ בליווי ערוץ 16 ולא יכלו לסבול את הרעש הבלתי פוסק ממכשיר הקשר שלהם שהיה רגיל לנוח ולישון רוב הזמן. כעבור מספר שעות, הם החלו לגלות סימני עצבנות. חיל הים ממש, אבל ממש לא נתן להם מנוח. אז הם פשוט הפסיקו את הקשקשת הטורדנית וכיבו את מכשיר הקשר. כולם. וסוף סוף חזר השקט לסירתם ולמשט כולו. זמן קצר אחר כך, כשהעיפו מבט ב GPS שלהם, הם נדהמו לגלות שהם מפליגים…. ביבשה! כן, כן. כך יעשה לחיל הים למי שלא עונה ל"ציפציף" וגם לא ל"סמכותית" ואפילו לא ל"קשוח" ואפילו שזה הרבה מחוץ לטריטוריה של ארץ הקודש אבל עם החרטום לשם.

כמה שעות אחרי הזריחה אני מתעוררת ואנחנו מתחילים להתארגן לקראת עגינה במרינה בקפריסין. הגענו! אנחנו עוגנים במרינה, וסוף סוף מגיע הרגע שחיכינו לו כל כך, אני מסובבת את הכפתור ומכבה את הקשר!!! ושקט שורר בספינתנו… אנחנו שותים משהו, מתאוששים קצת ויוצאים למשרדי המרינה להחתים דרכונים ושלל ביורוקרטיה. סוף סוף שקט לנו באוזן… ושקט לנו באופן כללי… אנחנו בחו"ל! רחוק מהבית ומהמהומה. Good morning לכל היאכטיונרים במרינה וקלימרה (בוקר טוב ביוונית) למקומיים שאנחנו חולפים על פניהם. זהו. החופשה מתחילה! נכנסים למשרדי המרינה ומחכים בסבלנות ובשקט שמישהו יגיע לטפל בנו. איזה שקט… איזה רוגע… פתאום אני מבחינה במכשירי קשר על השולחן שם במשרד. ומיד אחר כך בוקע הציפציף המוכר: "חיל הים קורא לכל כלי שייט שנמצא במיקום 33.15 צפון 34.09 מזרח"…