כבר בערך שלוש ומשהו שנים שרוב האנשים המאושרים שאנחנו פוגשים הם בדרך אל…או יוצאים מ…מרינות/מפרצים/ים. לא בגלל שאין אנשים מאושרים במקומות אחרים, פשוט יצא שאנחנו לא ממש מתרחקים מהים מאז שהתחברנו.

כשהגענו לראשונה, לפני 3+ שנים לראות את ה"יאכטה למכירה", חיכינו בסבלנות במרינה, עד שנפתח השער לעולם של היאכטות. עולם שדימיינו אותו כבר מספר חודשים מאז שחזרנו משבוע בקרואטיה על סירה שכורה. עולם שחשקנו בו בכל פעם שהקשנו שוב ושוב את מילות החיפוש "הפלגה על יאכטה" ביו-טיוב ושקענו בסרטונים… נו… עולם כזה מגניב עם יאכטות וים… הכי רחוק מהמשולש הקדוש "בית-עבודה-ילדים" ושלל תענוגות, שהיינו שרויים בו אז.

בזמן שחיכינו, הבטנו באנשים מהצד השני של השער. מהר מאוד שמחתי לב שהסתובבו שם אנשים עם הבעת פנים אחרת, שתפסה אותי מיד. לא ידעתי להגדיר אותה אז וגם אין לי שם לזה היום. זו לא היתה הבעת פנים שנתקלתי בה בעבודה (המאתגרת, ברור שמאתגרת…), זו לא היתה הבעת פנים שבאופן כללי נתקלתי בה באמצע השבוע וגם לעיתים נדירות בסוף השבוע, או בחופשות. גם לא ממש הייתי קוראת לזה הבעת פנים, כי בעצם כל הגוף שלהם "הביע פנים". וזה סיקרן אותי מאוד!

שער הרציף נפתח ונכנסנו ל"יאכטה למכירה" כדי לראות מה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לקנות. היא היתה גדולה ויפה מבחוץ, אבל מאובקת, מוזנחת וחנוקה מבפנים – ממש כמו החיים שלנו אז.

אחרי סיבוב קצר בפנים, התיישבתי על הסיפון, והמחשבות עפו לי למיליון כיוונים. פתאום הגיעה משפחה עם 3 ילדים לסירה שלהם ממול, יוצאים בהתרגשות משפחתית לים. ראיתי חבורה של גברים מבוגרים עם שקיות בירה ונישנושים, שמחים להפגש אחד עם השני, אבל בעיקר שמחים לצאת לים. ביחד. היה נדמה לי שהם משילים כמה שנים מגילם כשהם צועדים על הרציף לעבר סירת המפגש. היה שם משהו באויר שלא ידעתי אז מהו… אבל זה מיגנט אותי. וכשנועם התיישב לידי כבר היה ברור בלי הרבה מילים, שהתמגנטנו ביחד. ורצינו גם מהמשהו הזה, ורציתי גם את הבעת הפנים הזו שלא ידעתי איך לקרוא לה. קיווינו שהמשהו הזה יאוורר וינקה קצת את החיים החנוקים שלנו של אז.

לפני כמה ימים חגגנו לנועם יומולדת החלפת קידומת, מה שכידוע מחייב הפקה עוד יותר מושקעת מהרגיל. היה ברור שחוץ מהמסיבה (הפתעה, ברור שהפתעה!), מתחייב שתהיה פה עוד איזה אטרקציה. נו… משהו כזה שעושים ביומולדת עגול. שהילד יהיה מבסוט, שיצטלם טוב, שיהיה מה לשלוח ולספר לחברים (על כוס בירה במרינה).

אז בשבת בבוקר, ממש מוקדם, מצאנו את עצמנו ושניים מילדינו, מטפסים להר תבור. ושם מצאנו מרינה קטנה!

טוב, לא בדיוק מרינה במובן של ים וסירות, יותר מרינה בכיוון של אנשים עם הבעת הפנים הזו שאני לא יודעת איך לקרוא לה. הם התרגשו להפגש, שוב. סוחבים בקלילות לא מוסברת תרמיל ענק וכבד על הגב, ובזה אחר זה, בחדווה של אנשים מאוהבים, הם שלפו מהתרמיל את היאכטות שלהם – מצנחי רחיפה בשלל צבעים וגדלים.

תום, המדריכה שאמורה לחבר את נועם לעצמה ולהטיס אותו באויר – יצאה מהרכב שלה וקיבלה את פנינו. דבר ראשון זהיתי את הבעת הפנים הזו שאני לא יודעת איך לקרוא לה. היא כל כך שמחה להגיע שוב למרינה שלה בקצה הר תבור. רק תודות לכוח הגרוויטציה היא נשארה על הקרקע ולא התרוממה באויר מיד כשיצאה מהרכב עמוס החברים והמצנחים. במשפט השני שלה כבר התחלנו להרגיש שנקלענו לאחד האירועים החשובים בחייה – אבל זה כנראה קורה כל שבת, בכל פעם שהיא מגיע לקצה ההר, אם אין צפוניות כמובן… היא נראית לגמרי מאוהבת. מחכה לרגע להפגש איתו – עם המצנח. מחכה שכבר יוכלו לקפוץ ביחד מראש ההר  – והיא לגמרי שמחה לקחת איתה גם את נועם, ולהדביק אותו בקסם הזה.

לקח שעה וחצי עד שהגיע משב הרוח הראוי והם עלו לאויר, אבל הקסם החל כבר בהליכה על הרציף, לעבר איזור ההתכנסות שבו הסתובבו מאוהבים נוספים שמטפלים בדאגה במצנח שלהם. עפים עוד לפני שעלו לאויר, דרוכים ונרגשים מכל משב רוח שמרמז על הפוטנציאל שלהם להיות באויר בשבת הזו.

והיתה להם את הבעת הפנים, הבעת הגוף הזה, שאני לא יודעת איך לקרוא לה. הם היו מאושרים עם עצמם ומאושרים לפגוש את החברים – "השותפים לסוד". היתה להם את השפה שלהם שרק הם הבינו (טרמיקות, טרובולנציות ועוד…), והיו שם אנרגיות מטורפות.

פתאום תקף אותי פחד קטנטן… אוירה ואנרגיות זה מגניב, אבל נועם אמור לקפוץ עם תום מראש ההר, ולקוות לטוב אי שם באויר… לרגע היה נדמה לי, שסערה קטנה בלב ים קצת יותר אטרקטיבית מאשר לחבר את נועם שלי לאדם זר ומעופף שרק הכרנו, ולשלוח אותו לרוץ אל עבר הקצה… אבל זו היתה חרדה קצרצרה, שתקפה אותי אחרי שחזיתי בבחור שהתרסק קלות על העץ שבמדרון ההר, תחת הכותרת "המראה לא מוצלחת". אבל הוא קם וטיפס חזרה והחבר'ה דאגו ועזרו לו, תוך כדי הסברים "מה הם היו עושים אחרת", ואני הסברתי לבנות שלנו ש"גם זה יכול לקרות" ו"צריך להתאמן עוד" מנסה לשכנע את עצמי ש"לנו" זה לא יקרה…

מהר מאוד (אחרי סידרת חקירות ממושכת), קיבלנו את הרושם שתום שלנו לא רק נחמדה ומדביקה אותנו באנרגיות מדהימות, היא גם יודעת מה היא עושה! ומכאן נשאר רק לחכות למשב רוח הנכון, שלא היה לנו ספק שהיא תדע לזהות אותו וקדימה… לקפוץ מראש ההר!

כמעט שעה אחר כך, קיבלתי טלפון מאושר. לא תיארתי לעצמי שתקשורת סלולרית מסוגלת להעביר אנרגיות כאלה מטורפות. שליש השיחה הראשון הוקדש לחוויות שלו באוויר וכלל בעיקר חזרה על שם התואר "מדהים" (שוב ושוב). השליש השני הוקדש לתום (המדהימה), שנאבקה בגבורה בטרמיקות, ואיזה מדהים היה להיות איתה באויר. השליש האחרון היה תיאור מפורט של שדה החיטה הרחוק שבו הם נחתו ואני אמורה לצאת ולחפש אותם שם.

חצי שעה אחר כך, מצאתי אותו עומד על האדמה, בשדה חיטה אי שם בעמק. מצב הרוח שלו היה בגובה 1300 מטר, הגובה אליו הגיעו בדאייה. וגם כמה ימים אחר כך, הוא מקסימום ירד ל 1000 מטר והתייצב שם. עד לרגע כתיבת שורות אלו.

בבית, בין חזרה לשיגרה, לצפייה שוב ושוב בתמונות ובוידאו, התחלתי לעכל את החוויה. קראתי כתבה על תום שלנו, שמסתבר שהיא לא רק נהנית עם עצמה והחברים באויר, היא גם לקחה את זה צעד אחד קדימה, ונעזרת בטיסות כדי לעזור לאנשים (ובעיקר לנשים) להתמודד עם פחדים או כמו שהיא אומרת, להבין ש"הפחד יותר מפחיד מהמציאות".

וזה גרם לי לחשוב… כבר הרבה זמן שאני לא יודעת להגדיר את הבעת הפנים הזו של האנשים שמסתובבים במרינות על הים או על ראש ההרים. זה לא סתם "כיף" וזה בטוח לא רק נהנתנות. אחרת היינו פוגשים את הבעת הפנים הזו אצל הרבה יותר אנשים, בהרבה יותר מקומות. אולי כל הגוף מביע את הבעת הפנים הזו, כי קורא שם משהו שמעבר… זה יכול לקרות אחרי חוויה קצרה אבל מכוננת, כמו התגברות על פחד מגובה או ים, זה יכול להיות קשור בתהליך ארוך וממושך כמו התגברות על פחד לחיות חיים שונים – חיים שאנחנו באמת רוצים, ולא אלו ש"נקלענו" אליהם או "חונכנו" אליהם. אולי הבעת הפנים הזו קשורה לעצם העובדה שלמרות שחשבנו שאנחנו לא יכולים, או לא יכולים להרשות לעצמינו, או לא מסוגלים, או במילים אחרות – מפחדים, אבל בכל זאת התגברנו קצת ועוד קצת, ולפעמים אפילו הרבה. ולפעמים הפחד הכי בסיסי וגדול הוא להרפות ולצאת מהשיגרה והמוכר – ולעשות אחרת. אחרת ממה שאתה רגיל, ולפעמים אחרת ממה שמצפים ממך. וכנראה שכעושים אחרת ומתגברים על הפחד – זוכים בהבעת הפנים הזו שאני לא יודעת איך לקרוא לה, אבל אני יודעת שאני נורא רוצה אותה, ואני מתמלאת אנרגיות כשאני מוצאת אותה סביבי, במרינות למיניהן וכנראה במקומות נוספים שעוד לא הגעתי אליהם.

לא בטוח שמצנח הרחיפה היה אירוע חד פעמי. יש סיכוי גדול שהעיניין עוד יבדק קצת יותר לעומק. מה שבטוח הוא, שבזכות תום, היתה לנועם יומולדת מיוחדת ומשמעותית באויר, ואני גיליתי מרינה נוספת.