מתי בפעם האחרונה יצאתם לרחוב בתחתונים? מתי איפסנתם את בקבוקי השמן במשענת של הספה בסלון? מתי התרחצתם על האסלה מהברז הנשלף של השירותים?

אז מתי…??? מבלי לשים לב, יום אחד פתאום הבנתי שזה קורה לי הרבה. בעיקר בסופי שבוע. לא תמיד את כל הסט, אבל לפעמים גם עוד כמה התנהגויות מוזרות. וזה נראה לי טבעי מאוד. טוב, אולי בהתחלה הרגיש קצת מוזר, לפעמים מצחיק, אבל עכשיו זה מרגיש הכי טבעי בעולם. ממש ברור מאליו שזה הגיוני להתנהג ככה. ככה זה כשחיים על יאכטה.

לא מדובר כמובן על יאכטות גדולות ומפוארות (מנועיות לרוב), לא, זה לגמרי לא התחום שלי. אנחנו יאכטיונרים ו(לא) מיליונרים. על החיים ביאכטות מפוארות תוכלו לקבל הרבה יותר מידע בערוץ החיים הטובים, במגזינים המבריקים או בפרסומות שעולות בגוגל, שמזהה עליך מיד שאת/ה בעיניין של יאכטות. דרך אגב, שמתם לב שככל שהיאכטה מפוארת יותר וגדולה יותר, הדוגמנים קשישים יותר? יאכטה צנועה וקטנה = זוג צעיר ויפיוף, יאכטה גדולה ומפוארת = זוג פנסיונרים שזופים לבושים לבן… מכיוון שרבים הסיכויים שאנחנו לא מתמודדים עם אותם ה"אתגרים" (נקרא לזה ככה…), אני אתמקד באתגרים ובהווי שלנו – משתמשי סירות המפרש הקטנות עד בינוניות, שהם, איך לומר, שונים במקצת מהתפקוד הרגיל בבית. גם כשאנחנו לא בלב ים.

למשל… אירוח

אחת הפעילויות היותר חשובות במרינה, אף יותר מתחזוקת הסירה, היא… המפגש החברתי. מפגש חברים הוא ללא ספק מאבני היסוד של קהילת יאכטיונרים בריאה ושמחה. סופ"ש, זמן להתבטל קצת, להתאוורר משגרת השבוע העמוסה והתובענית. מתי בפעם האחרונה ראיתם אנשים מבוגרים נהנים לשבת דחוקים, אחד על השני, וצפופים כמו סרדינים, סביב שולחן עמוס וצפוף ואף אחד לא מתלונן? איך היו מגיבים 12 אורחים שהזמנתם לביתכם אם הייתם מקצים להם שני ספסלים צרים וצמודים שמיועדים לאכלס מקסימום 8 אנשים רזים ומושיבים אותם למפגש של כמה שעות? וכשכולם באים, לא תרצו להביא כיבוד ושלל מטעמים וגם כמה בקבוקים שיגרמו לכולם לשיר בסוף היום? ברור! רק שכדי להביא את הכיף הזה, צריך לרדת ולעלות שוב ושוב בסולם 4-5 שלבים מבטן הסירה (שם שוכן המטבח) לעבר פינת האירוח למעלה, בקוק פיט. האם הייתם מסכימים למקם את המטבח שלכם בבית מטר וחצי נמוך יותר מהסלון, ולעלות ולרדת שוב ושוב בסולם כדי להנעים את זמנם של האורחים היושבים שם בדוחק קיצוני?

ואם ממש, אבל ממש בא לכם לפנק את החברים, כי לא התראתם כל השבוע ותרצו להכין כמה דברים טובים וגם קצת מזינים: שקשוקה, סלט בריא, מרק בחורף….? ממש לא בעיה. רק שצריך לחלץ את הכלים המתאימים ממקומות האיחסון ה"לא בדיוק שגרתיים". לחפור במקרר העמוק ולהוציא חלק מתכולתו כדי להגיע לחלק שיושב בקרקעית. כי ככה זה כשהמקרר בסירה נפתח מלמעלה והמצרכים שאתם בדיוק צריכים מתקררים להם בכיף אי שם למטה (ורוב הסיכויים שהם קפאו קצת…). קופסאות השימורים מאוחסנות מתחת למושב בסלון (להלן, המזווה) ובקבוקי השמן מתחבאים במשענת יד. את הסירים הקטנים אין בעיה לשלוף מהארונית שמתחת לכיור, אבל את הסירים הגדולים כבר אין ברירה אלא לאחסן מתחת למיטה בחדר השינה. כמו בחדר השינה בבית שלכם, לא? ואם כבר אנחנו בחדר השינה, אז גם נוציא את הכלים החד פעמים שמאוחסנים בתא שמעל הראש, ליד התא עם המגהץ המתקפל שחולק מקום עם כמה בגדי ים, כדי שלא ירעיש בהפלגה וישפשף את העץ. כדי להגיע לחדר השינה, דרך אגב, כמעט ואין מצב שלא ביקשתם ממישהו לזוז או לעבור מקום ישיבה או לפנות לכם את הדרך. תמיד יש יותר מדי אנשים על פחות מדי מעברים ומקום, שנמצאים בקונפליקט תפקודי תמידי עם מקומות איחסון והגישה אליהם. מי אמר "כיסאות מוזיקלים" ולא קיבל? (ומי נשאר בלי כיסא?)

בישול

רוצים לבשל קצת? אין בעיה! צריך רק להרים את המשטח במטבח ולחשוף לראווה את הכיריים. רק שברגע שמרימים את המשטח, מסתבר שנשארים כמעט ללא משטח עבודה. אז אין ברירה, ממש כמו בבית, חותכים את הירקות על השולחן בסלון. גם את הסירים החמים המוכנים נניח שם. מה בבית אתם לא מניחים סירים חמים על השולחן בסלון?

כדי לחמם איזו פשטידה שהבאנו מהבית צריך רק לפתוח את התנור ולרוקן את תכולתו – כמה תבניות ו…הבטריה של האופניים החשמליים (זה נראה לנו הכי מוגן שם, למקרה שהסוללה תתלקח…). יש להצית את תנור הגז עם המצת, ההוא של הכיריים, ולקוות שהאש בתנור לא תשרוף שוב את המאפה, כמו בפעם הקודמת. ואופס… זה קורה שוב. גם בבית?

שירותים

מה עם שירותים? על ההתמודדות והפעלת שיקול הדעת הנדרשת בשימוש בשירותים כתבתי כבר בהרחבה בעבר (שלא לומר הרחבת יתר…). כל שנותר, הוא לסיים את הפעולה הטבעית והלא מסובכת, על ידי העברת המתג למצב ריקון עם סיום הפעולה, ופימפום המשאבה לריקון הנוזלים (בתקווה עמוקה שאת נייר הטואלט זכרו האורחים להשליך לפח ולא לאסלה), ומיד אחר כך, העברת המתג למצב מילוי ושוב פימפום ממושך. ברגעי משבר, כשכואבת לי היד, אני מנחמת את עצמי שזה ממש מעולה לכושר ומחטב את הזרועות ושריר הבטן. מה, לא? בשירותים מתקדמים בעלי משאבה חשמלית, התהליך הוא קצר יותר, מחטב פחות, והרבה יותר מחריש אוזניים. לבחירתכם.

מקלחת

כשרוצים להתקלח, אפשר לארוז תיק ולצעוד למקלחות של המרינה, משהו כמו 250 מטר ואתם שם. ממש כמו בבית. או שאפשר להתקלח בסירה כמו "בבית". אני באופן אישי, מעדיפה את השירותים הקטנים שבסירה. בקושי תגרדו שם מטר רבוע אחד, וכדי להכנס או לצאת צריך להכניס את הבטן פנימה. כשהברז של הכיור נשלף החוצה, זה הרגע שבו משתנה הסטאטוס של השירותים והופך רישמית ל"מקלחת". ושלא תחשבו שיש לי איזה פטיש למקומות צפופים ולחים. זה רק בגלל שבכוך הקטן הזה מתחבא בונוס גדול: חלון גג. מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתקלח בכוך עם Sun Roof סטייל "תחת כיפת השמים"? בקיץ כשחם בחוץ עם מים קרים, בחורף באויר הקר מלמעלה עם מים רותחים למטה. אז מה אם כל כמה דקות צריך להפעיל משאבת מים רועשת לנקז את המים המצטברים על ריצפת הסירה…

חדר השינה

גם בחדר שינה שבסירה יש חלון גדול ממש מעל המיטה. כדי להגיע למיטה, אנחנו מטפסים על שתי מדרגות ומשתחלים פנימה לכיוון החרטום (ויש כאלו שמעדיפים את הרגליים לכיוון החרטום, מה שמצריך תוספת אקרובטיקה קלה). אבל זה רק הפרומו לפני הדבר האמיתי (ולא, תרגיעו עם המחשבות…), כי אין! ממש אין! שום מיטה בעולם שאני יותר אוהבת לישון בה מאשר המיטה שביאכטה. שנ"צ (שינת צהרים), שנצ"ש (שנת צהרים בשישי) או סתם שנת לילה ארוכה… עוד לא יצא לי לישון במיטה עם אפקט עירסול ותנועה כל כך נעימה, ואני גם לא מכירה אף דרך להתמסטל ללא שימוש בחומרים חיצוניים למעט המיטה הממסטלת שביאכטה. כל מי שמכיר אותי יודע שבבית, בכל בוקר אני כבר בעירנות מלאה עוד לפני 5 בבוקר. וכשאני בסירה? אהה… כנראה שאני אוציא את האף מהסירה, ואפגוש את השכנים בפיג'מה, לא לפני 8 או 9 בבוקר. גם באמצע השבוע. פשוט לא מצליחה לפני…

פרטיות

פעמים רבות תהיתי, איך זה שלא מפריע לי (כמעט) בכלל, לחיות כל כך צמוד וללא מחיצות עם אנשים זרים? ואיך זה שלעיתים אפילו לא היכרנו רשמית את השכנים החדשים (זאת אומרת שעוד לא שתינו בירה ביחד) ואנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה? וכן, כנראה שגם הם יודעים עלינו לא פחות… מתי בפעם האחרונה ישבתם ליד אדם זר שכרגע יצא מהמיטה (הממסטלת, בתחתונים) שהתיישב לידכם במרחק דומה למרחק שבין הספות בסלון שלכם? ומתי בפעם האחרונה יצאתם החוצה מנומנמים בפיג'מה וזה הרגיש לכם בסדר לגמרי, ששכנים או סתם עוברים ושבים יעברו לידכם ואולי גם עוברים ושווים שתזמינו אותם להצטרף אליכם לקפה ראשון של בוקר שאפילו עוד לא שתיתם? אה.. כן, לפעמים השכנים האלו, הם אנחנו…

ויש גם את עיניין הפרטיות האישית / משפחתית. זאת אומרת, אין את עיניין הפרטיות האישית. השיחות האישיות שאנחנו עושים בינינו ועם יקירינו, בסירה ובטלפון… מה לעשות, נשמעות גם על הרציף ולפעמים גם מבעד לפיברגלס הדק של גוף הסירה… וכן, גם אם רשת-צלון מפרידה בין הסירות (להלן: הרשת האנטי חברתית) עדיין שומעים הכול אפילו שלא רואים הכול, ולמרות שלפעמים אנחנו מתבלבלים ומדמיינים שיש לנו פרטיות. וכן, גם אנחנו לפעמים "נאלצים" לשמוע לא מעט שיחות פרטיות ואישיות של השכנים… האם יכול להיות שבגלל זה אנחנו מרגישים לפעמים כל כך קרובים ופתוחים כלפי היושבים ביאכטות הסמוכות? כבר שנים רבות שאני גרה בבית בישוב קהילתי נעים. ולא נעים לי אפילו להגיד כמה אני (לא) מכירה את השכנים הנחמדים בבתים הסמוכים לשלי.

אז…?

אז איך זה שבבית תמיד חשוב שהכול יהיה במקומו, שיהיה מרווח ושיהיה סדר והגיון? איך זה שבבית תמיד חסר לי רק עוד קצת מקום… ורק עוד כמה חפצים? איך זה שבבית אני זקוקה לכמה שיותר פרטיות ומרחב מחייה פיזי ונפשי? ואיך זה שביאכטה אני מוכנה ואפילו אוהבת לחיות בכאלו תנאים?