אוגוסט כבר, הקיץ אוטוטו נגמר ואנחנו, עם היאכטה, עדיין בארץ. אומנם משתדלים להסתובב כמה שיותר על הרציפים במרינה וכמה שפחות על הכבישים בסביבה הביתית הרגילה, אבל עדיין, רואים את בנייני המלונות של תל אביב כשקמים בבוקר, במקום מפרצים קסומים, בתים כפריים וסבתות יווניות עם שפם וחכה מאולתרת.

לא, אני לא מתלוננת. דווקא היה אחלה קיץ! וגם כיף להיות קצת יותר בבית אחרי שני קייצים שנעלמנו לתקופה ארוכה. הקרדיט לצה"ל, שהחליט בספונטנטניות להקדים את הגיוס של הבן, ואנחנו כמובן התגייסנו איתו, ובהתאמה דחינו את היציאה למסע עד שוך הסערה (הטירונות והקורס המיועד).

המועד המשוער ליציאה – סוף אוגוסט. ההכנות בסירתינו בעיצומן. בדיקות, תיקונים, התקנות. לעלות לתורן, להזדחל למנוע, להשתחל לאיזור ההגה, למתוח מפרשים. לקרצף, לפרק, להעביר, לאחסן, לאוורר… היאכטה דואגת לכל קבוצת שרירים אפשרית בגוף. כל הזמן מעדכנים רשימת תיקונים ועבודות תחזוקה, רשימת קניות למסע, רשימת "לא לשכוח להביא מהבית" ועוד. שהכול ידפוק כמו שצריך. אינשאללה…

שבוע וקצת לפני היציאה. רוב ההכנות המכאניות והטכניות מאחורינו. עכשיו זה כבר מתחיל להרגיש קרוב. עכשיו פתאום מתחילות להן המחשבות הלא טכניות על המסע עצמו. על השעות הרבות בים. על כל מה שקורה בין השעתיים שאחרי ביקורת דרכונים ויציאה מהמרינה הישראלית ועד השעתיים שלפני העגינה באי היווני הראשון.

לא פשוט להפליג בצוות מצומצם של שני אנשים בהפלגות ממושכות. אמנם בנותינו הצעירות הצטרפו לרוב המסעות, אבל עבורן זו היתה הפלגה חלומית  תוך הפגנת כושר שינה מפתיע בכל פעם מחדש (כן, הן מסוגלות לישון 50 שעות מתוך 56 שעות הפלגה ליוון!). אז אנחנו מחשיבים את זה כהפלגה זוגית.

לפני כמה ימים התחלנו להשתעשע במחשבה להרחיב את צוות ההפלגה ולצרף מבוגרים אחראיים נוספים, בתקווה לבדוק גם קצת את כושר השינה שלנו בהפלגה. חשבנו על מועמדים, כאלו שיהיה נחמד לחלוק איתם את המטר וחצי הרבוע בקוק פיט כל כך הרבה שעות, וגם שיוכלו להשאר כמה שעות ערים בלילה, כדי שהצוות הזוגי יוכל לעצום קצת עין. וזה פתח הסתכלות חדשה על החוויה. יתרונות וחסרונות, בעד ונגד.

אתמול הגיעה שיחת טלפון מפתיעה ממירב, חברתינו הלא סקיפרית. לפני 3 שנים היא היתה די חרדתית לגבי הרעיון של לצאת לים להפלגה קצרה ליפו, ומאז עשתה כברת דרך אמיצה, כולל הפלגות מקומיות ושהייה איתנו באיי יוון. עיקרי השיחה: "אני בעיניין של הפלגה בינלאומית! אני רוצה חוויה חדשה. אני פתוחה להרפתקאה. אני מוכנה להתמודדות חדשה". הופתעתי. אבל גם לא כל כך. מכירה אותה.

לפעמים בראיון עבודה מוצאים אנשים שאין להם בהכרח את הכישורים הנדרשים, אבל המוטיבציה שלהם בשמיים והגישה שלהם כל כך נכונה, שמתחשק לך מיד להגיד להם שהם התקבלו. וזה בדיוק מה שהרגשתי בשיחה הזו.

מיד אחרי שמירב הודיעה לי שהיא לא רוצה לשמוע פרטים היא פשוט החליטה להתמודד עם זה מה שזה לא יהיה,  התחלתי לפרט ולהסביר לה את המשמעויות וכל מה שעלה בדעתי המופתעת באותו הרגע. כי בכל זאת, חשבתי, כדאי לגלות קצת אחריות…

אז מה הבעיה לצאת להפלגה בינלאומית עם חברים טובים? (כאלה שאתה אוהב ומכיר) או עם סתם אנשים נחמדים? למה כן? למה לא? על מה לחשוב? מה להסביר?

חשבתי על זה רבות, וקמתי בבוקר עם תשובה קצת יותר מנוסחת, אותה הייתי מחלקת לארבעה חלקים:.

1.     הים ואני

2.     הסירה ואני

3.     זה לא את/ה – זה אני

4.     אני ואני

אז ככה…

1.     הים ואני

זה נורא כיף להפליג. במיוחד בים פלטה. תוסיפו לזה מוזיקה, בישולים, אוכל טוב, צחוקים, משחקים, שינה חביבה מדי פעם. ככה אני אוהבת את ההפלגות שלנו. ורצוי בירח מלא! בעיקר את הממושכות. מבחינתי, זה יכול להמשך גם שבועות. רק תבטיחו לי ים פלטה (ואם אפשר גם רוח טובה למפרשים) ואני מוכנה לחצות אוקיינוסים, למרות שזה ממש לא החלום שלי. אממה… בתוך ימנו התיכון אנחנו מפליגים. וזה אומר הרבה יותר גלים גבוהים מאשר שעות חסד שטוחות ים. וכשמתחיל הים לעלות, עולה גם איתו מפרש, סליחה, מפלס החרדות. או במקרה הטוב והמנוסה – מפלס ה"אי נוחות"… שם מתחילה ההתמודדות.

בשעות הראשונות אחרי היציאה מנמל הבית, ההתלהבות בשיאה. ההתלהבות הזו תופיע שוב, ברוב המקרים רק בשעות שלפני ההגעה ליעד. באמצע יש ים. הרבה ים. וגם חיל הים. שעות ארוכות, מאוד מאוד מאוד, של ים. ועוד ים. ואז השמש שוקעת, בים. זה מרגש ואף רומנטי (לזוגות), ואז מגיע החושך. החושך שבים. זה נעים ומרגיע כשהים שטוח וידידותי והירח מבדר אותנו באלומות אור קסומות שמרקדות על הים. אבל זה פוטנציאל גדול לחרדות ופחדים כשהים מתחרפן והגלים מכים ואף משפריצים, וכשהירח מבריז ונעלם ואתה לא רואה ממטר, כשהסירה עולה ויורדת וגם נוטה לצד, וכשדברים זזים למטה ולפעמים גם עפים. שם זה המקום שלך, המקום שלי, להתמודד. להתמודד עם הפחדים, עם ההבנה שאין לך למי להתקשר עכשיו, שאתה כזה קטן והים כזה גדול, ואתה כרגע איפשהו באמצע שלו, רחוק מחוף מבטחים, על כלי שייט שעושה את המיטב. ולא, זה שאני יודעת שהסירה נועדה למצבים כאלה, זה לא מרגיע אותי כרגע. אולי אחר כך. עכשיו זה התמודדות מסוג אחר.

 

2.     הסירה ואני

אנחנו מתים על היאכטה שלנו. הצימר השט שלנו. המחשבה שבמקום מזוודה של 23 ק"ג, אנחנו לוקחים איתנו את כל הצימר ויוצאים לחו"ל, תמיד הקסימה אותי. כמה כיף לעבור (בים) עם הצימר שלנו ולהיות בחו"ל. עם המיטה המוכרת, ארון הבגדים המסודר, השירותים, המטבח המאובזר והמקרר שמלא בכל מה אנחנו אוהבים. וכמה כיף שעושים אז ביחד עם הילדים או עם חברים. קמים בבוקר, יוצאים לגלות מקומות חדשים, עם הבית.

אממה… לפעמים לא קלה היא דרכינו. וכשמזג האויר משתבש והים עולה, עולה בהתאמה גם רמת ההתמודדות. ובתוך שניות, הצימר האהוב הופך להיות פוטנציאל לבחינה עצמית וחברתית שתוצאותיה יכולות להפתיע, בעיקר את עצמך.

כשהבחילה מזדנבת,ולא תמיד נעים להקיא ליד החברים שהצטרפו (רמז…גם סקיפרים מקיאים!). כשאת/ה מת/ה להשתין (כן, סליחה זה קורה. אפילו לבנות) ועדיף לא לרדת למטה לשירותים כי זה יגמר בבחילה, ולא נעים לך להקיא ליד (או על) כולם, שוב. כשהזויות של הסירה קצת איך לומר, לא בדיוק מאופסת וגם מצב הרוח לא ממש מאוזן. כשקשה לשבת בספסל בצד הגבוה כי כל גל זזים, אבל הספסל הנמוך כבר תפוס. ובלילה, את/ה מת/ה לישון כי התנודות ממסטלות, אבל יש עליך אחריות, קוראים לזה משמרת. ובאופן כללי חשוך. בדקתי לפני, ואמור היה להיות 40% ירח אבל לא שמתי לב שהיה כתוב שהוא שוקע כבר ב 1:00 בלילה, אז נשארנו בלי, ולא רואים ממטר. וכולם ישנים ואני פה לבד. וכן, לפעמים גם חוטפים שפריצים קרים ונרטבים, ואז גם צריך להעלים את המסכים האלקטרונים הניידים ונשארים בלי ה"קנדי קראש" או הספר הדיגיטלי שבדיוק שקעתי בו. ומישהו ישן על הריצפה בקוק-פיט וחוסם את הגישה ללמטה בדיוק כשאני מתה מרעב וחיסלתי את הקרקרים הרטובים האחרונים שהיו למעלה.

שלא ישתמע מזה שהפלגה ביאכטה זה סבל אחד גדול, אבל בואו נהיה כנים עם עצמינו לרגע… זה גם לא תמיד תענוג גדול. ופה נכנס עיניין המוטיבציה הגבוהה והנכונות. כי צריך נורא לרצות את זה ולאהוב את זה. לאהוב את הים, לאהוב את האוירה, את ההרפתקאה והאנשים שאיתך שם, כדי להנות מזה באמת.

 

3.     זה לא את/ה – זה אני

ים, יאכטה וחברים זו תמיד משוואה מנצחת. תוסיפו כמה בירות ונישנושים ומבחינתי, זו הנוסחה לאושר (חברתי). ושלא יגמר לעולם. אבל בהפלגה בינלאומית, זו יכולה להיות נוסחה לעוגמת נפש. לפעמים, איך לומר… עדיף סערה בים מאשר עוד כמה שעות עם האנשים האלה שהיעד מעולם לא הרגיש כל כך רחוק איתם… כי דינאמיקה בהפלגה בינלאומית היא לא הדינאמיקה של בראנץ' במרינה בשבת. הרבה דברים צפים פתאום בשהות ב"בית האח הגדול" בזמן הפלגה. דברים מופלאים ודברים מפתיעים מתגלים שם. חברות טובה, שיחות נפש שיכולות לקרות רק אחרי שכבר התקלפנו וישנו וקמנו ליד אנשים, עזרה הדדית וחלוקה בנטל. אבל לפעמים גם קורים דברים פחות נעימים שהיית שמח לא לגלות. רמת ניקיון והגיינה גבולית, נכונות (לא) לעזור, שתלטנות, ועוד. האינטימיות גדולה ולפעמים מפתיעה, הצפיפות, הניתוק וההתמודדות האישית של כל אחד עם הסיטואציה הלא שיגרתית של הפלגה ממושכת, מוציאים מאנשים, מאיתנו, ממני, דברים.

לפעמים מדובר על אנשים חביבים אחד-אחד, אבל משהו בחיבורים שם לא עובד כמצופה. ולפעמים סתם משהו במרקם החברתי הלא עדין הזה משתבש וכל האוירה הכללית והאישית צוללת במדד שביעות הרצון. וזה לא נעים. כי אין לאן ללכת. ואין לאן לברוח. מקסימום לקוות שיש מיטה פנויה ולישון. ולפעמים את/ה מגלה אנשים מחדש ומתאהב בהם מחדש ולא רוצה להפרד.

 

4.     אני ואני

ובתוך כל הים הזה והסירה הזו, זה בסוף אני. אתה. אנחנו. וזה לא פשוט להתמודד כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, וזה גלי ולא יציב, וגם צף ואין לאן לברוח, ולא פשוט להתמודד באינטנסיביות של כל כך הרבה שעות עם אנשים, גם אם הם האהובים עליך ביותר. ולא פחות מאתגר להתמוד באינטנסיביות עם עצמך. כי גם כשהים פלטה והאוירה רומנטית, בסוף אתה מוצא את עצמך לבד. כי כולם כבר דיברו בערך על הכול, ולילה או סתם יום, וכולם מסטולים מהתנודות ואולי גם קצת מבירה. ועכשיו זו המשמרת שלך – ואת/ה לבד. את/ה והסירה והים הפתוח. וגם אם האור קסום ויש אויר נעים, את/ה לבד עם עצמך. כבר שעות שלא קיבלת אף הודעה בוואטסאפ וגם לא תקבל/י. הפייסבוק נדם. ואין לאן להתקשר. גם הפליי ליסט כבר ניגן את עצמו כמה וכמה פעמים והשירים חוזרים על עצמם. לפעמים אזלו הסרטים אם טרחת להביא מבעוד מועד או שהסוללות התרוקנו וטרם שבו.

וזה רק את/ה והים. והמחשבות. והתהיות. וההרהורים. והזכרונות. והים. והים. ואת/ה. וזהו. במשך שעות. לפחות עד שיחליפו אותך במשמרת ואפשר ללכת לישון ולקוות שזה יגמר. או ימשיך. תלוי במצב הים, החברה, הסירה ומצב הרוח.