בעודנו עוגנים בנמל הכניסה/יציאה שבקסטלוריזו, יוון, נערכים לקראת ההפלגה הארוכה הביתה, אחרי חודשיים וקצת באיי יוון, צלצל הטלפון. על הקו, קפטיין גו' וזוגתו דגנית, חברינו היקרים מאוד שאף פתחו עימנו את העונה בהפלגה ושהיה בשבועיים הראשונים ביוון, וכמה סימלי, מתקשרים ממש בעודינו נוברים בתחזיות מזג האויר כדי להחליט לגבי חלון היציאה האופטימלי להפלגה הביתה.

הייינו די מותשים, אחרי כמעט ארבעה שבועות רצופים של רוחות מלטמיות חריגות בעוצמתן באיים הדודקניזיים, שהשביתו כמעט לגמרי את תוכניות ההפלגה שלנו וגרמו לנו בעיקר להפליג ממסתור למסתור, ממעגן מוגן אחד למפרץ מוגן אחר, בתקווה למחסה טוב יותר, והמאבק הגדול שבלחיות בסירה עם רוחות בלתי פוסקות. מעולם לא שמחנו ולא חיכינו כל כך לחזור הביתה. המחשבה על הסביבה הביתית המוגנת, השקטה, שסוף סוף לא ישרקו לנו האוזניים בלי סוף, ולא צריך יהיה לאבטח כל דבר כדי שלא יעוף ברוח – ממש ריגשה אותי. אפילו הר הכביסה, שיקום הבית אחרי ההיעדרות הממושכת (והשתלטות חזרה אחרי ההתנחלות של הילדים וכל חבריהם), אפילו זה הרגיש לי שקטן עלי, רק יהיה מוגן ושקט ויציב. ומעכשיו ועד סוף החורף, כל מה שהתחשק לי זה להתחפר בבית. טוב, אז…

אז בעודינו שוקלים את חלון היציאה הביתה, אל השקט והשלווה המובטחים לנו בסיום שלושת ימי ההפלגה לארץ, קיבלנו את הטלפון נרגש. והיתה להם הודעה דרמטית ולא צפויה בעליל – הם הודיעו לנו שהם שכרו סירה לשבועיים לשייט נהרות בצרפת! ולמה זה כל כך דרמתי ולא צפוי? כי (א') קפטיין גו' ידוע בחיבורו העמוק לים, ובעיקר הים התיכון ובאהבתו הגדולה לסירות מפרש, ובחיים לא חשבתי שהוא יעלה על דעתו להפליג בנהרות אירופה, (ב') הם הזמינו אותנו להצטרף ו(ג') כל זה קורה בעוד שלושה וחצי שבועות!!! ואנחנו עוד אפילו עוד לא הגענו הביתה… אז כמובן שפסלתי מיידית את הרעיון וחזרתי להתמקד בתוכניות ההפלגה הביתה.

שבועיים אחרי אותה שיחה בעודינו מתקנים, משקמים, מנקים, ומשלימים פערים משפחתיים, מבניים, עיסקיים ואישיים בארץ, שמתי לב שהסקיפר שלי מתעמק קצת יותר מדי במזג האויר העתידי בצרפת. קצת מוזר… גם נהרות צרפת צצו ב  Google Earth על מסך המחשב שלו, רגע לפני שהוא שינה את המסך כשהתקרבתי לסביבה. בקיצור… מסתבר, שאנחנו כן נוסעים. ואין כמו יום הולדתי הקרב כדי להעניק לגיטימציה מבורכת לנסיעה ולרתום את הילדים וכול המשפחה לעיניין.

אז בפעם הראשונה בחיינו, יצאנו לצרפת לשייט נהרות (או שייט תעלות). שני זוגות סקיפרים מנוסים ועמוסי שעות ים ומפרשים… לא ממש ידעתי למה לצפות וגם לא ממש היה לי זמן להערך או להבין. אבל בלקפוץ למים ולהתחיל לשחות, אני די טובה ואפילו אוהבת… אז קפצתי!

אז קפצנו למים. לנהר…

קפטן גו' וזוגתו הגיעו יומיים לפנינו והצטיידו בסירה בעיר Radon. סיכמנו שהם יתחילו להפליג לאן שמתחשק להם. אנחנו כבר נמצא אותם ונצטרף.  קראנו שסירות תעלות איטיות מאוד, אז כמה כבר אפשר להתרחק… ואכן, אחר הצהרים בהיר וקריר, נחתנו בעיר הגדולה ננטס NENTS. קיבלנו הודעת וואטסאפ עם המיקום של הצוות, שכרנו רכב קטן ויצאנו לדרך. אחרי שעה ורבע של נסיעה בחושך בכבישים ואחר כך בכפרים ובשדות, התחלנו לזהות את הנהר המיוחל ב WAZE שלנו. עוד קצת נסיעה לאורך הנהר וחציית כמה גשרים שבטח באור יום נראים יפה ומצאנו את עצמינו ב La Gacilly- כפר קטנטן, נטול תאורת רחוב, מה שעושה אותו מאוד מאוד חשוך, אבל עם רעשי רקע דומיננטיים של פיכפוך מים ממפל חשוך כלשהו. היה קר! עצרנו את הרכב לפי הנחיית הוויז והתחלנו לחפש סימנים של מעגן סירות ובעיקר סימנים של חברינו בסירה. רבע שעה אחר כך כבר אכלנו מרק חם וסמיך מעשה ידיה המבורכות של דגנית, בליווי גבינות בשלות ודליקטסים מקומיים – אוקי. הגענו! נהרות צרפת Here we come.

בחוץ חשיכה מוחלטת וקר, אבל הסירה מחוממת, מוארת ושמחה! חברנו היקרים, הרשימו אותנו במומחיותם בנהרות ובשימוש בסירה בתוך יומיים התנסות בלבד. הם תידרכו אותנו לגבי התוואי, ואופציות באיזור. עד כאן הכול הרגיש טבעי. כשהתחלנו את סיור האוריינטציה בסירה, התחלנו להרגיש, איך נאמר… קצת מוזר… שאלנו כמה שאלות מקצועיות כיאה לאורחים מנומסים וגם כמה שאלות כיאה לסקיפרים מנוסים, בכל זאת…

איך עובדים השירותים? אין צורך להטריח את עצמכם בדאגות – דמיינו שאתם בבית ותעשו מה שאתם רוצים. 

מה לגבי מים ושימוש מקלחת? יש מים חופשי! אין צורך לחסוך. וגם בכל פינה יש ברז שאפשר למלא.

חשמל? אין צורך לדאוג. יש בשפע. איך זה? ככה זה.

זה גם בדיוק מה שענו להם, כשהם שאלו. אם לא היינו מכירים את חברינו כל-כך טוב וסומכים בעיניים עצומות לגבי יכולותיהם המקצועיות בתחזוק סירות והתנהלות בים, היינו מתחילים לחשוד שמשהו לא תקין כאן.

מה לגבי המנוע? ניסינו לגלות קצת אחריות… איפה הוא ממוקם? איפה נמצא ציוד הבטיחות? ציוד קשר? על כל אלו ועל שאלות דומות נוספות ענה לנו קפטיין גו'בקצרה בדיוק מה שענו לו: אין. או שאין צורך לדעת. ובעיקר, לא לגעת! אם יש בעיה, מתקשרים. נציגים יגיעו תוך 20 דקות לכל מקום שנגיע אליו.

היה קצת קשה לעכל את המידע או חוסר המידע שהצטיידנו בו לקראת היציאה להפלגה, אבל סמכנו עליהם לגמרי וגם החלטנו לזרום. עם הנהר.

יש קטע כזה שאני מתה עליו, שמגיעים לאיזה מקום חדש וזר בלילה בחשיכה, ומחכים לזריחת השמש כדי לראות סוף סוף לאן הגענו… מן מסיבת הפתעה של הטבע. וזה בדיוק מה שקרה שם. רק חיכיתי להפתעה של הבוקר. ואכן, חתיכת הפתעה! מסתבר שנפלנו טוב (או אם לדייק, חברינו היקרים תכננו טוב!) כי La Gacilly הוא אחד הכפרים היפים והמטופחים באיזור. מן כפר כזה, שתוכנן כך פינה שלו שווה תמונה וממש קשה להפסיק לצלם. אירופה הקלאסית במיטבה. צרפת במלוא הדרה. אחלה התחלה לטיול!

מתארגנים (או שלא) ויוצאים לדרך…

אז אחרי ביקור ממושך בסופר והצטיידות בשלל מעדנים, פירות וירקות, גבינות ונקניקים, מאפים, באגטים וכמובן יינות צרפתים מכל הבא ליד (יש לנו רק 10 ימים והרבה לטעום…) התחלנו להתארגן ליציאה להפלגה…

אז זהו… שהסתבר שאין צורך להתארגן ליציאה להפלגה. ולא בגלל שההפלגה בוטלה. פשוט אפשר להשאיר במקום את כוס היין שעוד לא סיימנו, גם הבקבוק הפתוח יכול להשאר במקומו על השולחן הלא מחובר לריצפה. וכנ"ל לגבי סיר המרק שעל הכיריים. הכול יכול להשאר במקומו ואפשר לצאת לדרך. אם לא נזיז את זה, זה גם ישאר בדיוק באותו המקום כשנגיע. בוטל טקס סגירת המגירות והארונות כמו ביאכטת המפרשים שלנו, אין צורך לעבור פעמיים לראות שהכל מאובטח, נעול וסגור לפני היציאה לגלים. אין צורך לסגור דלתות ולהכין מראש כל מה שצריך לקראת ההתמודדות עם הגלים והרוחות. פשוט אין, ולא יהיו גלים, וגם לא רוחות.

ועוד טקס משמעותי וכבר לא חיוני בוטל – היציאה מהמעגן. הטקס הנפוץ ביאכטת המפרשים, שכולל בדיקת כיווני הרוח ועוצמתה, התרת חבלים, יציאה תוך תיאום מאורגן של הצוות והעלאת הפנדרים עם היציאה מהמעגן (או לחילופין העלאת העוגן) – אינו נחוץ עוד. התוצאה – שני סקיפרים המומים וחסרי מעש (אנחנו) שבמקום להתרוצץ תוך כדי העלאת דופק והרגשת חשיבות עצמית ביכולתם המופלאה להשיט את כלי השייט הגדול ומפרשי, מצאנו את עצמינו בוהים בפליאה בקפטיין גו' מתניע, מתיר את שני החבלים הדרדלכים שגם ככה היו יותר סימליים, ויוצא בקוליות מהמעגן. היה מוזר. לא ידענו מה לעשות. פתאום ראיתי את הסקיפר שלי רץ לחבלים המונחים ומתחיל לגלגל אותם יפה, כיאה לסקיפר "עסוק".

והפלגנו. 3 קשרים. כשסחטנו טוב את המנוע. ולא רק שכוס היין על השולחן לא נעה, גם היין לא זע. אז ניסנו לצאת מההלם ולהשתלב קצת יותר טוב – זאת אומרת לחפש מה צריך לעשות בסירה (להזיז משהו? לכוון? לסדר? למתוח?) אבל באמת שלא היה מה לעשות חוץ מלשבת ולהתחיל להנות מהנוף. ויש ממה להנות – איזה נוף!!! שזז לאט-לאט… פתאום הביטוי "זמן יוון" מקבל משמעות אחרת פה. "זמן יוון" זה בלחץ! "זמן יוון" זה אקסטרים! הבנו שצריך לעשות סוויטש, לעבור ל"זמן שייט תעלות". וזה כבר סיפור אחר לגמרי. זה SLOW MOTION במובן הכי איטי של המילה. וזה אפילו די מאתגר. במיוחד לאנשים כמונו, שאפילו לא ידענו שאנחנו כאלה.

ולאט לאט העיניים שלנו התרגלו לאלף גוונים של ירוק, לאויר הטוב רווי החמצן, לצמחיה העבותה, לשדות והחוות שעברנו בדרך. לאט-לאט. לברבורים הלבנים, לגשרים היפים ומדי פעם לסירה נוספת שחלפה על פנינו מהכיוון הנגדי. לאט-לאט. הפלגנו 4-5 שעות ביום הראשון והחלטנו לעגון באמצע יער. זה שחלפנו ברכב 10 דקות לפני שהגענו ל La Gacilly בערב הקודם. לא היה שם מעגן מסודר, אבל גם אין צורך. כל מה שצריך זה רק להשען על הגדה ולהיקשר למשהו. ואם אין משהו מהטבע, אפשר פשוט לנעוץ באדמה יתד שמגיע קומפלט עם הסירה ולהקשר אליו. כן, עם החבל הדק ההוא שלא היינו קושרים איתו אפילו חבילה למשלוח. זה לגמרי יספיק. כוס היין עדיין שם.

הרגשנו בתוך גלויה פסטורלית! יצאנו לטייל בשבילי היער ולהפתעתנו פגשנו לא מעט מטיילים ורוכבי אופניים. לקראת חשיכה פתחנו את הגריל ובדקנו את איכות הבשר (המשובח!) בארוחת ערב. סירתינו עמדה יציבה, גאה ומוארת. בתוכה שני זוגות סקיפרים שמחים ומפוטמים בעיצומו של משחק קלפים וברקע מוזיקה טובה. מבחוץ דממה ועלטה מוחלטת. לא רואים את העץ הסמוך. וגם נהיה קר! אבל רק בחוץ.

בבוקר, השמש זרחה, הירוק והאויר הטוב חזרו לככב. ובדיוק באותה הקוליות של אתמול, קפטיין גו' התניע, אסף את החבלון הדק ויצאנו לדרך. הבוקר כבר חיכתה לנו אטרקציה – פעילות האקסטרים הכי רצינית שצפויה לנו בטיול הזה – מעבר ב-לוק LOCK.

מה זה לוק? Lock  

לטובת אלו שכמונו עד לאותו הרגע, אין מושג מה זה אומר, אסביר רק, שהטופוגרפיה של השטח מזמנת הפרשי גבהים גם בתעלות. כדי לעבור מאיזור נמוך יחסית לאיזור גבוה יחסית (או ההפך) המציאו את ה-לוק. כדי להעביר את הסירה מאיזור נמוך לגבוה, למשל, משיטים את הסירה לתוך מעבר צר תחום בחומות גבוהות וחסום בשער מקדימה. סוגרים שער גם מאחורה ולמעשה מבודדים את הסירה בתוך "חדר" סגור בין שני שערים ושתי חומות בצדדים. עכשיו צריך להרים את הסירה כדי שתוכל להפליג בהמשך התעלה הגבוהה. את זה עושים באמצעות הזרמת מים לתוך ה"חדר" הסגור. ברגע שגובה המים משתווה לגובה של המשך התעלה, נפתח השער הקידמי ואז אפשר להמשיך להפליג בתעלה "הגבוהה" שבהמשך. ואותו הדבר הפוך, כשצריך "לרדת" לתעלה נמוכה יותר.

ולעיניינינו, התרגשנו לקראת הפעילות הצפויה. הכנו חבלים, תפסנו עמדות וחיכינו בקוצר רוח ללוק הראשון שלנו! כל זה רק כדי לגלות שאיש קשיש ונחמד מתקדם לקראתינו באיטיות צרפתית הולמת את המקום, מגיש לנו חבלון של המקום (שזה אומר שלא באמת היינו צריכים להטריח את עצמינו להכין חבלים של הסירה) ולמעשה אין צורך ביותר מאדם אחד נוסף כדי לבצע את המשימה הלא מורכבת והמאוד לא אקסטרימית שציפינו לה.

אבל הלוק היה יפיפה, מושקע, פרחוני ומעוטר באוסף פסלים מרשים. האיש הקשיש היה נעים וחייכני והיה מרגש ביותר לראות איך הסירה שלנו עולה לאט-לאט עד שפתאום נגלתה המשך התעלה הגבוהה ורגע השיא מגיע ושער הברזל המסיבי נפתח ואנחנו נפלטים באלגנטיות להמשך הפלגה בתעלה שנגלתה לעינינו.

בימים הקרובים עברנו לא מעט לוקים. כולם התחרו בכולם בתואר הלוק היפה ביותר (למעשה, יש באמת תחרות רישמית נושאת פרסים ביניהם) וכול לוק שהגענו אליו זכה מבחינתינו בתחרות. הלוקים עיטרו את הדרך והיו הפוגה מרעננת לנירוונה שהשתלטה עלינו בתוך הנוף המוגזם ביופיו.

וכך התפתחה לה שגרת טיול. בבקרים הפלגנו לאיטנו, ומדי פעם עצרנו בצד הדרך. בשעות הצהרים המאוחרות עגנו ללילה. לפעמים במעגן "מסודר" במרכז כפר לפעמים בצד הנהר, באמצע שום מקום, הכי בטבע שיש. כשהשמש שקעה והחשיכה השתלטה, גילינו שגם בכפרים ובוודאי שבטבע, אין נפש חיה בחוץ. וגם אם יש, אי אפשר לראות כי הצרפתים לא חובבי תאורת רחוב וגם לא ממש בקטע של חיי לילה. לקח כמה ערבים כדי להבין שלא נסבול פה מטברנות רועשות מאוחר בלילה, ואם בכל זאת נרצה לצאת קצת בערב (לזרוק זבל, למשל), אז כדאי מאוד להצטייד בפנסים, כי גם אם יש לנו שכנים בסירה ליד, הם כנראה התמזגו עם המקום והלכו לישון עם רדת החשיכה. אין לנו הסבר אחר לאן נעלמו כולם עם רדת החשיכה.

והסירה שלנו בעיני המתבוננים מבחוץ (ואני די בטוחה שלא היו כאלו,מקסימום שכן או שניים בכל התקופה) היתה פצצת תאורה – הכול דולק. וגם מוזיקה כמובן. הקלפים נשחקו, המקרר נפתח ונסגר בלי סוף, ובסוף נפתח גם הכפתור במכנסים הצרות מלהכיל את כל הקולינריה שיש לצרפת להציע…

וצריך גם לחזור…

כעבור שבוע, ומשנותרו יומיים-שלושה אחרונים לטיול התעוררה השאלה אם להמשיך הלאה או להתחיל לחזור לאט ובהדרגה לנקודת ההתחלה, שם השארנו את הרכב השכור. רצינו מאוד לראות טירה ממולצת בכפר Josselin שבהמשך הנהר אבל הבנו שעדיף לחזור לאט וברוגע (ובמילא לא ממש אפשר אחרת פה) ומקסימום לקפוץ לראות את הטירה ביום האחרון עם הרכב השכור. וכך עשינו. חזרנו ל La Gacilly במשך יומיים, וביום האחרון, גילינו, שלא להפתעתינו, שכדי להגיע לכפר המרוחק שתכננו אך לא הספקנו להגיע עם הסירה, נדרשו כ 45 דקות נסיעה ברכב בלבד. כולל חניה. אז קפצנו לראות וחזרנו לסירה.

זהו. הזמן עף, הטיול הסתיים. נפרדנו מקפטיין גו' ודגנית היקרה שהעניקו לנו חוויה יוצאת דופן ומעוררת הרבה מחשבה.

האם היינו יכולים להתרגל לחיים בשייט נהרות כמו שאנחנו מסוגלים לדמיין את עצמינו חיים ביאכטה המפרשית שלנו בים? "זמן יוון" או "זמן שייט תעלות"? סופלאקי וגירוס או קרפים צרפתיים ודליקטסים? מפרשים או מנועית נהרות? טברנות בלילה או ירוק ביום וחשיכה בלילה? גלים או נהר?

בנתיים נראה לי שנמשיך בתוכניות כרגיל. יוון התוססת קוראת לנו. סירת המפרש שלנו, ששומרת אותנו דרוכים ופעילים מחכה לנו. נמשיך להתמודד עם הרוחות, הגלים, וההטיות. זה  מרגיש לנו חי ובועט ונושם. ומדי פעם, נשמח מאוד להפוגה בירוק הרגוע והנעים של נהרות אירופה. אולי בעוד 20 שנה נשנה את המינון…