הוא תמיד היה שם ברקע על המפה. קטן כזה, בצד, מבוייש וכמעט בלתי נראה. אף פעם לא טרחנו לעשות עליו זום-אין. הוא היה נראה כמו מקום עצירה אם אין ברירה, בדרך לאיים המיוחצנים אמורגוס נקסוס, מיקונוס – שכבר שייכים לשכונת האיים הציקלידיים, ואנחנו לרוב בכלל מסתובבים בשכונת הדודקנזיים.

כמה שבועות לפני שיצאנו למסע הקיץ הנוכחי שלנו, נתפסנו לאיזה וידאו-בלוג של זוג בריטי שהפליג באיזור, בכלל הגענו לוידאו-בלוג שלהם בגלל ששמנו לב שיש להם יאכטה בדיוק כמו שלנו, וברור שנברנו בוידאו שלהם כדי לראות כמה שיותר את הסירה עצמה – מבפנים ומבחוץ, בערך כמו להציץ לבית הזהה של השכן, לראות מה הוא עשה עם אותם ארבע קירות… והם עברו שם, באי הקטנטן, במפרץ המאורך. בשלב הזה, לא היה שם שום דבר מיוחד. אבל בערב, הם לקחו פנסים ויצאו להליכה בחושך לעבר הטברנה המקומית, שם ישבו כל היאכטיונרים האחרים שעגנו באי, וגם כמה חמורים ובעלי חיים אחרים שהסתובבו ביניהם. וזה כבר יותר תפס אותנו. היה נראה מקום קצת שונה מהנוף הרגיל והתיירותי. אולי נגיע לשם… סיכמנו, ועברנו לוידאו-בלוגרים הבאים, הנוספים, החביבים עלינו.

פתאום יצא ששמענו על האי הזה שוב מזוג חברים שפגשנו בדודקנזיים ומעוד זוג ששמענו עליו. ככה סתם… כבר שנה רביעית שאנחנו מסתובבים פה באיזור כל קיץ, ואף פעם לא שמענו עליו. פתאום, התחיל לזרום מידע מכל מיני כיוונים. אז איך אומרים, יצאנו לבדוק…

האי לויטה Levitha

האי לויטה ממוקם ממש על הציר שבין האי לרוס לאי אמורגוס, אם מותחים קו ישר מערבה. תעשו זום-אין על המפה, אחרת לא בטוח שתמצאו. הוא קצת נופל בין הכיסאות. שייך למחוז לרוס מבחינה מוניציפלית, אבל כבר די בתוך השכונה הציקלידית. אי שם, ממש באמצע. באמצע משפך הרוחות האיגאי, שבחודשי הקיץ תמיד צבוע בצבעים מאיימים כשבודקים תחזית מזג אוויר לפני הפלגה.

7 שבועות שאנחנו כבר פה וחיכינו בסבלנות לחלון מזג אויר נוח לחצות את המשפך המאיים ולעבור לצד השני אל האיים הציקלידים. מודים, לא רק לכבוד לויטה, אלא באופן כללי לבדוק את השטח השכן ולבקר באמורגוס ושות'.

בסוף הגענו. ללויטה.

ונתחיל עם מה אין שם: אין תושבים, רק משפחה קטנה אחת. אין בתים, רק אחד. אין שבילים, רק אחד מותחל שנגמר טרם זמנו, זמן יוון. אין טברנה על החוף, וברור שאין מיני מרקט. אין מעבורות. אין גולטים ענקיים שפורקים לכמה שעות תיירים צרובים ומורעלי שופינג, אין גישה למי שאין סירה. ואין – תחזיקו חזק – אין WIFI. גם לא 3G או 4G או כל פתרון תקשורת אחר. ותאמינו לי בדקנו…!

אז מה כן יש שם…?

כבר בכניסה, בפתח האי, כשנעלם סיגנל האינטרנט החלושס גם ככה, מתחיל תהליך ההתנתקות. המפרץ ארוך וצר. כ 10 בויות לאורכו פלוס עוד 3-4 מקומות מרוחקים יותר לעגינה, רצוי ים תיכונית.

מבפנים, זה מרגיש כמו אגם מאורך וסגור. סגור ומוגן מהים הגדול. סגור מהעולם. וזה רק הפרומו. אחרי כמה שעות, העגינה הצפופה מתחילה לעשות את אפקט השכונה. בעלי סירות מדברים אחד עם השני, מתייעצים, מחליפים מידע, שוחים זה לצד זה ומטיילים עם הסאפים בין כולם. חסר רק ריח בישולים וחבלי כביסה מתוחים בין הסירות ויש לנו פה בוסתן ספרדי, נוסח יוון.

לקראת חשיכה, בזה אחר זה, מגיחים הדינגי הקטנים ויושביהם, נקשרים לרציף ומתחילים את המסע. המסע ליוון הקדומה. גם אנחנו, מקולחים וסקרנים, קפצנו מהדינגי, חמושים בפנס וכפכפים לגמרי לא מתאימים להליכה ויצאנו לדרך. השביל הסלול התעייף ופרש אחרי כ 60 מטר וכפכפינו נותרו על אדמת טרשים, סלעית, לעיתים קוצנית, והותירו אותנו לחפש סימוני דרך לבנים שלא מיד היו גלויים לעין במבט ראשון. לאט לאט הים והמפרץ נשארו מאחור ומצאנו את עצמנו צועדים באיזור פיראי לגמרי, לאורך גדרות אבן שמעברם שטחי מרעה גדולים צחיחים, וחומות נמוכות ועתיקות שתוחמות שטחים לגידול ולמרעה.

אחרי כרבע שעה הליכה (או אולי זה רק הרגיש ככה…) נגלה בפנינו איזור קטן וירוק – עשיר בגידולים, רחבה קטנה מוצלת על ידי סכך טיבעי ומערכת חדרים קדומה עם דלתות נמוכות – כמו פעם – להלן, בית המשפחה, ששופץ והושמש למגורים לא מודרניים. מגורי המשפחה שחיה כאן.

הפאנלים הסולריים זה הדבר הכי חדשני שיש כאן באיזור וביחד עם שבשבת הרוח מספקים את החשמל למשפחה ולמסעדה שנותנת מענה ליאכטיונרים הרעבים – במיוחד אחרי שעשו את המסע לכאן. תשתית מים מסודרת אין, השירותים מבוססים על בור ספיגה, הברז מושך מים ממאגרי המים. האוירה קסומה. מאיזורים מסויימים בגינה רואים את הים, מחלקים אחרים את הגידולים (תאנים, סברס ואולי עוד כמה דברים עמידים בהחלט). כלי דיש, כלים חקלאיים וכלי חרס עתיקים מפוזרים בכל מקום. הכול מעשה יד אדם, ביד, לא במכונה. אויר טוב וזך מוסיף לאוירה. 10 שולחנות מפוזרים ברחבה, כמספר הבויות המוצעות במפרץ. מנורות קטנות מעלינו, הם ידלקו כשיגיע מנוליס, ראש המשפחה יגיע ויסובב אותם עבורינו – ויהי אור. קטנטן.

ומה בתפריט? אין תפריט. מנוליס מעדכן שיש תבשיל קדירה (טלה שמגדלים במקום), קציצות בשר (שמגדלים במקום) ודג (שדגים פה). יש גם סלט יווני (קחו בחשבון שלא מגדלים שם ירקות לסלט והאספקה לא מי יודע סדירה…), ציזיקי כמובן ופטה מקומית מטוגנת. לאוהבי הבירה יש רק סוג אחד לבחירה, חובבי היין יבחרו בין אדום ללבן. אין רזולוציה נוספת. היה בסדר מבחינה קולינרית. אם היינו אוכלים את המנות האלה בטברנה סטנדרטית, כנראה לא היינו חוזרים לשם שוב, אבל האוירה, המקום והקסם, עושים פלאות ונהננו מכול רגע.

הדרך חזרה כבר היתה בחושך מוחלט. אז יצאנו לא"ש לילה. מצויידים בפנס ומצב רוח של מטיבי לכת. לאט ובזהירות. היה ירח 2/3 מלא, ומלא כוכבים, והכול מסביב הרגיש כמו מתקופה אחרת. הגענו בהצלחה לדינגי. חתרנו במשוטים את החתירה הכי איטית שלנו, הכי לא ממהרת להגיע לשום מקום. הכי רגוע. במקרה (גם הפעם) התעצלנו להוריד את המנוע של הדינגי ולהרכיב אותו. לא חשבנו על זה מראש, אבל מנוע והרעש לא התאים פה. החתירה הידנית היתה מתבקשת ובאופן מפתיע, גם מהנה ונכונה.

אנקדוטה קצרה שהתרחשה כמה שעות קודם. כשהגענו עם הדינגי בבואנו לצעוד אל המסעדה, הגיעה סירת דייגים ישנה עם שני יוונים מקומיים, ופרקה על החוף ארבעה ארגזים של תפוחי אדמה. הם שאלו ביוונית אם אנחנו בדרך למסעדה (ולא, אני עדיין לא דוברת יוונית, אפילו לא בסיסית) איכשהו הבנתי את כוונתם, וגם לא שיש פה עוד מגוון אפשרויות בילוי… הם ניגשו אלי והפקידו בידי שקית. הם פירטו מה תוכן השקית – ביוונית שוטפת תוך הדגמה – שקית פנימית עם כסף מזומן, תרופות מבית המרקחת מהאי "הקרוב" לרוס ועוד כמה דברים. הם מינו אותי להעביר את השקית למנוליס. כן, את הכסף המזומן והכול. אני באמת שלא מצליחה לחשוב על שום מקום בעולם, שבו מקומי רואה תייר ומבקש ממנו להעביר שקית עם דברים יקרי ערך למישהו מקומי אחר. וגם ברור לי מה היתה תגובתי, אם בארץ מישהו היה עוצר לידי ומבקש ממני להעביר שקית עם כסף ועוד כמה דברים למישהו אחר שאני לא מכירה… אבל איכשהו פה, זה הרגיש הכי טבעי וברור מאליו. מנוליס, מיותר לציין, פשוט לקח ממני את השקית, הודה בקצרה והתרוצץ לדרכו.

בבוקר התעוררנו למפרץ היפה, הבתולי הזה. ארגזי תפוחי האדמה עוד חיכו במקומם. מנוליס כבר יגיע מתישהו על הטרקטורון הישן שלו ויעמיס אותם. כשהוא לא מעמיס ציוד, הוא מתנייד על טוסטוס ישן. שממש לא ברור איך שורד את תנאי השטח שהכפכפים שלנו בקושי שרדו.

לצערינו הרב, לא הצלחנו לדבר עם אף אחד מבני המשפחה ולשמוע קצת יותר על איך הם חיים שם, כנראה שככה זה כשבאים בעונה הבוערת ושניים וחצי מבוגרים מתחזקים שם הכול. שני ילדי המשפחה שנראים כבני 10 ו 7 עוזרים במסעדה, מגישים ומפנים. כולם מגוייסים ועובדים קשה כדי לחיות, לארח ולהתפרנס. הייתי שמחה להגיע לשם בתקופה רגועה שמאפשרת לשבת קצת עם המשפחה ולשמוע על אורח חייהם, על הבחירה שלהם לחיות בבידוד ולגדל שם את ילדיהם, ועל התיפעול היומיומי הלא שיגרתי המחייב אותם. הם נראים משפחה מיוחד במינה, שהקימו ומתפעלים מקום מיוחד במינו.

וקצת לוגיסטיקה לגבי הגעה והיאכטה:

• בוויקי של היאכטיונרים מצויין מספר טלפון של המשפחה. ניסינו להתקשר מהדרך כדי לבקש שישמרו לנו בויה, אבל עונה אישה מבוגרת שלא יודעת מילה באנגלית. גם מצויין בפורום שניתן ליצור קשר ב VHF ערוץ 9. גם שם אף אחד לא ענה. אחרי שמבקרים במקום, זה אפילו מצחיק לחשוב שמישהו מהם בכלל מסתובב עם טלפון או יושב מאזין לערוץ 9.
• אז אין אפשרות לבקש שישמרו בויה.
• עלות עגינה על בויה – 7 יורו. ללא קשר אם אוכלים במסעדה או לא. אם לא מתכוונים ללכת למסעדה, אז משלמים למנוליס כשהוא עושה סיבוב בין הסירות אחר הצהרים. אם מתכוונים ללכת למסעדה, אז אפשר לשלם הכול ביחד בסוף הארוחה.