אנשי ים ותיקים נוהגים לענות על השאלה "מה היעד הבא שלכם?" בתשובה "לאן שהרוח תיקח אותנו…"

ואכן, לרוח מרכיב משמעותי בבחירת היעד ובעיתוי היציאה להרפתקה הבאה. גם למצב הרוח.

7  עונות של הפלגות ליוון. 7 קייצים של שיטוטים באיי יוון הביאו אותנו ליעד הבא בחיינו. והוא לא בהכרח יעד גאוגרפי. זאת אומרת, לא רק יעד גאוגרפי. אלא בחירה באורח חיים חדש, ביעד חדש-ישן.

התחלנו את דרכינו כסקיפרים חדשים על היאכטה החדשה שקנינו עם תוכניות לכבוש לאט וביסודיות את אגן הים התיכון, את הים האגאי ובהמשך ימים נוספים, איים רחוקים וארצות נוספות. וקרה לנו משהו בדרך.

בכל עונה הרחבנו עוד ועוד את יעדי ההפלגה שלנו. את הרדיוס המרוחק לנמל הבית שלנו בארץ הקודש. התחלנו בקפריסין ובאיי יוון הקרובים ( האיים הדודקנזים) ותיכננו לכבוש בכל קיץ איזורים נוספים וארצות חדשות.

בשנה הראשונה "כיסינו" בהתלהבות רבה 6-7 איים. בקיץ שאחריו, הרגשנו צורך לחזור לחלק מהאיים ולבקר בכמה נוספים. בקיץ שאחרי שוב השתוקקנו לבקר בכמה מהאיים המוכרים שאהבנו במיוחד (או שהיו שם טברנות אהובות במיוחד…), אבל לא מיהרנו להמשיך הלאה. נשארנו עוד קצת. ועוד קצת. ונשאר זמן רק לעוד אי חדש אחד או שניים בעונה. ובקיץ אחריו… בטח כבר הבנתם את המגמה…

בשלוש שנים האחרונות יצא שהתמקדנו בכל עונה באי אחד עיקרי ועוד קצת בעוד כמה. שלושה שבועות באותו האי. ארבעה שבועות ואולי עוד קצת שוב בדרך חזרה.

מצאנו לנו את טברנת הבית בכל מקום. משפחה מקומית כלשהי שאימצה אותנו ואנחנו אותה. הכרנו את השכונה, את השכנים, את האוכל, המנהגים. גם את האינטריגות ויחסי הכוחות בקרב המקומיים. איכשהו ביוונית זה אפילו הרבה יותר עסיסי… 

מדי פעם החלפנו מפרץ. שכרנו קטנוע או רכב וצללנו עוד ועוד לעומק.

יותר ויותר הרגשנו בבית. פחות ופחות מיהרנו להמשיך.

עם השנים התחלנו להכיר יותר ויותר אנשים. בכל שנה זיהינו יותר מקומיים. גם החלו לזהות אותנו. ומשם החלה היכרות ולפעמים ידידות מופלאה. ופתאום שמנו לב שאנחנו פוגשים לא רק מקומיים מוכרים משנה לשנה, אלא קבוצה די גדולה של יאכטות שחוזרות על עצמן משנה לשנה. ויאכטונרים. ומשנה לשנה הכרנו יותר ויותר את המקומיים, וגם אנשים מכל העולם. מקיץ לקיץ כמות אנשי הקשר ב SIM היווני הלכה וגדלה.

תמיד היה לנו, לשנינו, צורך לנסוע, לגוון, להיות בתנועה, לראות מקומות חדשים, לחוות. היכרנו על מזוודות, חיינו שנים בין לבין, גם וגם. נסיעות וטיולים יבשתיים וימיים תמיד היו מרכיב עיקרי בחיינו, הזוגיים והמשפחתיים. ופתאום קרה לנו משהו. הדחף להמשיך לעוד מקום נחלש, הצורך לנוע נרגע. הצורך להשאר גבר. 

נקשרנו.

בקיץ האחרון, ההוא שלפני הקורונה, מצאנו את עצמינו עוגנים במפרץ יפיפה באי אהוב ומוכר עוד מהשנה הראשונה. אי שהתמגנטנו אליו בהדרגה ככל שהיטבנו להכירו. אי שהתאהבנו בו יותר ויותר בכל ביקור.

בימים הראשונים התמקדנו כרגיל במים. ביאכטות השונות והמשונות (וכמובן ביאכטונרים) שעגנו לידינו והתחלפו בכל יום או יומיים. לאט לאט ובפעם הראשונה, וכל אחד בנפרד, התחלנו להסתכל גם על היבשה. על הבתים הפזורים בין העצים שלמרגלות הגבעה. כל אחד במחשבותיו. כל אחד בהרהוריו.

ופתאום השיחות הסתמיות על סגנון הבתים היווניים והפסטורליות הכללית, התחלפו בהדרגה בשיחות על אורח החיים ביוון, על איך זה לחיות ביוון ו…על עצמינו חיים ביוון?

מתצפיות ממוקדות מהסירה (מי אמר שמשקפת נועדה רק לתצפיות רק על כלי שיט?) עברנו לשיטוטים רגליים ברחובות ושיחות עומק על היעד הבא בחיינו. יעד שלא בהכרח תלוי ברוח ובמזג האויר, אבל כזה שמשפיע על מצב הרוח, ובטווח הארוך. לא היה לנו ספק. איי יוון עושים לנו את זה! וזה רק הולך ומתעצם ככל שאנחנו שם, ככל שההיכרות מתרחבת, ובמיוחד במיוחד האי הזה. שעושה לנו מצב רוח כזה שמתחשק לנו לצלול לתוכו. לחיות אותו. לחיות ככה. בבית כזה. באי כזה. ליד הסירה שלנו. ביחד עם הסירה שלנו.

ההפלגה חזרה לארץ בסוף העונה כבר היתה מוקדשת לפנטזיות שהחלו לקבל צורה ראשונית של תוכניות חדשות על הפרק הבא בחיינו. זה שעוד מעט יקרה באופן טבעי, כשאחרונת ילדינו תתגייס בקרוב ובשנים הבאות צפויים בהדרגה שינויים משפחתיים רבים.

זה לא לקח הרבה זמן וכמה חודשים אחר כך, טסנו לראשונה לחוש את האי שלנו במזג אויר חורפי. בפעם הראשונה ללא הסירה. בחדר שכור על הים עם לו"ז צפוף בפגישות עם מתווכים וסריקה יסודית של בתים והמגרשים למכירה באי.

גם הקורונה שפרצה לחיינו עם חזרתינו לארץ לא עיכבה את תוכניותינו. ואולי להפך. ישבנו בבית בסגר, אבל המחשבות שלנו, התוכניות שלנו וגם הלב שלנו, כבר היו במקום אחר.

את הקיץ הבא, כולל הסגר הבא, כבר העברנו בסוג של פיילוט, של איך זה לחיות באי אחד במשך תקופה ארוכה. ועוד ללא סירה (שהיתה מנועה מלהכנס ליוון עקב הקורונה). הפיילוט הצליח מעל למשוער!

חיינו חיי שיגרה באי, שכבר התחיל להרגיש לגמרי כמו האי שלנו! עשינו צעדים ראשונים בדרך להשתקעות והכנו את השטח לעתיד לבוא (על כך בהרחבה בפוסטים הבאים). ולא רצינו לעזוב.

שבנו שוב באביב, מיד כשהתאפשר, ושוב ללא הסירה, ומאז אנחנו כאן. גם אם בחלק מהזמן הגוף בארץ…

אז נכון להיום הרוח לוקחת אותנו להפלגת עומק באי יווני אהוב. במקום לכבוש עוד יעדים על המפה, במקום להתמקצע עוד ועוד בים ובמיומנויות הפלגה, החלטנו להפליג לנבכי התרבות ואורח החיים היווני (-ישראלי). ולבנות לעצמינו אורח חיים חדש. סיגה סיגה (לאט לאט)… נבנה את ביתנו באי, בקרבת המרינה, שם תעגון סירתינו האהובה. נצא להפלגות באיזור ואולי משם בכל זאת נגדיל את טווח ש"נתקענו" עליו. ורגע לפני שהרוח תתגבר מדי, נחזור לביתנו שליד הים, עד לחלון מזג אויר הבא או מצב רוח. מה שיקרה קודם.

לפני 8 שנים כשקנינו את היאכטה והתחלנו ללמוד להפליג, הרגשנו שאנחנו עושים מעשה משנה חיים. וזה לגמרי היה היעד שלנו. לפעמים להפליג זה יעד בפני עצמו, לא משנה לאן תיקח הרוח. לפעמים ההפלגות לוקחות אותנו אל היעד חדש, ושם קורים דברים, אחרים, לפעמים בלתי צפויים. משני חיים.

הפוסט הבא: "האי הנבחר. ואיך בכלל בוחרים אי (או שהוא בוחר אותנו)?"