ב 27 למרץ 2011 נחתתי באריזונה לעוד נסיעת עבודה שיגרתית. שם פגשתי את נועם, עובד אינטל ותיק שפגשתי בעבודה במקרה בפעם הראשונה כמה ימים לפני הנסיעה. נועם כבר נחת באריזונה לפני, וכשהגעתי הוא הזמין אותי לארוחת ערב. אני לא אפרט על סיפור ההיכרות שלנו, כי זו לא המטרה כאן, רק אספר, ששלושה ימים אחרי אותה ארוחת ערב, נועם שכר יאכטה קטנה ולקח אותי לאגם פלזאנט (Lake Pleasant) שם שטנו במשך כמה שעות, באגם מלאכותי ויפיפה באמצע המדבר של אריזונה. הפעם הראשונה שלי שעליתי על יאכטה.

בפסח 2013, אחרי שנתיים של זוגיות ושתי נסיעות לקרואטיה בהם הפלגנו ביאכטות מושכרות, פתחנו את עיתון החג וקראנו על זוג, שקנה יאכטה ויצא להקיף את העולם. זה הצית אותנו בבת אחת. מצאנו את עצמינו מבלים את החג עם סירטונים ביו טיוב, קוראים בלוגים וכתבות על זוגות, על סירות, על מסעות, על החיים בים. פתאום הגיע מייל מיהודה זומר חג שמח ו"יאכטה למכירה –בהזדמנות חד פעמית". יומיים אחרי שהסתיים החג נפגשנו עם יהודה והיאכטה במרינה הרצליה.

היה קשה לעצור את הדחף הזה. תוך כמה ימים ההסכם נחתם ושעה אח"כ פגשנו את קובי מ"סיילור" וסגרנו איתו על לימודי רישיון. ומהר!

בסוף אותו הקיץ כבר החזקנו רישיון משיט וסוף סוף יכולנו לצאת לים עם "אנימה" שלנו.

בפסח 2014, שנה אחרי, יצאנו לראשונה להפלגה בינלאומית עם אילן ושרית ביאכטה "קאי". הפעם הראשונה שלנו בהפלגה ממושכת בים הפתוח. שתינו בצמא כל פיסת מידע שאילן ושרית – "מורינו ורבינו", לימדו אותנו ונהנינו מכל תקלה והתמודדות קשה שנקלעה בדרכינו. התרגשנו מכל דבר קטן וגדול שיכולנו להוסיף למאגר הידע והניסיון הקטן שלנו בתחום.

היה לנו חלום נוסף בפסח שנה שעברה – לצאת מעבדות לחירות.

שנה אחרי, עם תעודת משיט בינלאומי חדשה בארנק, ונטולי תג עובדי עובדי חברה(!) – יצאנו לדרך…התרגשנו וחששנו כמו ילדים. ביחד. הים אכן קיבל את פנינו בשמש נעימה בזמן ביקורת הדרכונים במרינה הרצליה והעניק לנו חצי שעה של התרגשות ראשונית, אבל לימד אותנו עוד כמה דברים מיד בהמשך.

אז איך היה המסע הבנלאומי הראשון שלנו…? כשחושבים על זה, היה קצת כמו הריון. השליש הראשון היה זוועה. מלא בחילות והקאות (ביחד ולחוד). בשליש השני התחלנו להתרגל, נכנסנו לשגרת הפלגה לא פשוטה, אבל פרקטית. בשלישי האחרון, נהיה לנו כבר קצת כבד ורצינו לסיים את זה כבר….

יצאנו ב 8:00 בבוקר מהרצליה מחוייכים ונרגשים. עד שעה 12:00 כבר הקאנו את נשמתינו. יותר מפעם אחת. בין לבין כבר נאלצנו ללבוש חליפות סערה ולהרתם. תחזית מזג האויר ניבאה גלים בגובה של מטר – אבל בשום מקום לא מצויין איזה גלים. אז חטפנו מהסוג הגרוע ביותר. הלא סדירים האלה, שאחרי 5 דקות מתחשק לקפוץ למים ולהפסיק את הסיוט הזה. ככה העברנו את השעות הראשונות. פעם נועם רוכן (רתום!) ומקיא ופעם אני. לא רומנטי במיוחד. הפנטזיות שלנו על התקדמות בקצב של 7 קשר גם התפוגגו עם המציאות.

זרמים נגדיים חזקים איפשרו לנו התקדמות של בקושי 5.5 קשר – מה שאומר תוספת של עוד כמה שעות סבל בהפלגה הזו. אילן עולה בקשר לשאול מה המצב, נועם מנסה לענות בקוליות "קצת בחילות אבל בסדר". אילן אומר לנו "תנסו לנוח ולצבור כוחות לקראת הלילה" כן, בטח, נחים. שוכבים כמו מתים על הספסל או על הריצפה…וקמים בתורנות להאכיל שוב את הדגים במיצי קיבתנו. מיד אח"כ…

יאכטה "בת-ים" שיצאה מיד אחרינו מהרצליה עולה בקשר לשאול מה המצב, ומנחמת "לא נורא, יהיה לכם מה לספר אח"כ"… אכן כן….

בסביבות 18:00 הים התחיל להתייצב ורוחות חזקות אך מבורכות התחילו להביא איתן קצת הקלה. פתחנו מפרשים ושמחנו לראות את מד המהירות מתאושש גם הוא ומתחיל להראות מעל 7 קשרים ולפעמים משמח אותנו גם עם 8…

הלילה. כמה חששנו מהלילה. שתרד החשיכה ונמצא את עצמינו לבד באמצע הים. בחושך. אז קודם כל, גילינו שזה קורה בהדרגה…. אבל החששות כנראה התעייפו כבר, ונראה שהבייגלה, שהיה הדבר היחידי שאכלנו מהבוקר שיבש את חששותינו… וגם העובדה ש"אנימה" שלנו ממש מפליגה בשמחה ובמהירות, משאירה מאחוריה את יאכטה "בת-ים" (למרות שהם קטמרן והיינו בטוחים שהם יעקפו אותנו!), כל זה הפתיע אותנו – שוב – והלילה עבר יחסית במהרה. היה קר נורא, חושך מצרים. לא העזנו לרדת למטה כדי שלא יחזרו הבחילות. אבל עבר מהר יחסית.

נועם, נטול בחילות, הפגין שליטה של סקיפר ותיק ומנוסה. כשראה טאנקר ענק מגיע לכיוון שלנו, עלה מולו בקשר ודרש שיפנה לנו דרך. אנחנו אפילו לא יודעים אם זה נהוג, או שהוא היה בהלם מהבקשה – אבל הוא פינה לנו דרך! איזו שמחה! גם חיל הים, שבימים אחרים נורא מרגיז אותנו בהתקשקשויות הבלתי פוסקות שלו בקשר – הפך להיות יקירנו והבידור הכמעט יחיד שהיה לנו בדרך. שלא לדבר על תחושת הדאגה האמיתית שדימיינו לעצמינו בכל פעם ששמענו אותם בקשר וידענו: הם שם כדי לדאוג רק לנו! מה, לא…?

וכמובן, שרצינו להפליג בשביל הכיף וההנאה ואנחנו לא טיפוסים תחרותיים בכלל, אבל בקונסטלציה של סערה בים, לבד בחושך, בכל זאת, כמה היינו גאים כשעקפנו את יאכטה "בת-ים" במייל אחד, ואח"כ בשני מיילים..ושלושה… ובסוף סיימנו ראשונים 7.5 מיילים לפניהם!!! וכבר אמרנו שהם היו קטמרן…? איזה גאווה לעלות מולם בקשר ולדווח בקוליות ש"הרגע עגנו!".

מרגע הזריחה ועד ההגעה למפרץ בלימסול, הים עלה מאוד והרוחות התחזקו עוד ועוד. צמצמנו מפרשים, נאבקנו על הזוית הטיה של היאכטה ובעיקר, רצינו להגיע כבר. אפילו אני, שלא אוהבת הטיות יותר מדי חדות של היאכטה, הייתי מוכנה לשוט בהטייה רצינית, בידיעה שככה נגיע מהר יותר!

ולראות את הרי קפריסין באופק…. האמת, היינו בטוחים שנתרגש מלראות את הארץ אליה הגענו בכוחות עצמינו… בסופו של דבר, היינו כל כך קפואים ועסוקים בהישרדות ולקח כמה שעות עד שבכלל ציינו את האירוע הזה במשפט שנזרק לאויר… נועם שלף את דגל קפריסין והדגל הצהוב ("ספינתי בריאה") כדי לתלות לפני הכניסה. אבל הגענו למסקנה שלא מתאבדים בשביל הדגל ותלינו עם מקל כביסה על הספריי הוד. הדגל הצהוב אפילו לא זכה למקל כביסה והוא עדיין מקופל במעיל שלי. מאוחר יותר גילינו שתלינו את דגל קפריסין הפוך… לא נורא, גם הם לא שמו לב…

בסביבות השעה 9, חצי שעה ליעד. כבר יצרנו קשר עם המרינה בלימסול והתחלנו להרגיש שהנה, זה קורה ואנחנו מגיעים לסוף! ממש רגע לפני הכניסה למרינה, נזכרנו שהיינו אמורים להכין חבלים ולהוריד פנדרים, אז האטנו מהירות ומהר-מהר התארגנו. את העגינה עשה נועם בשיא הטבעיות, כאילו לא עברנו יממה קשה. ואז נקשרנו.

רק אחרי שהסרנו מעלינו את מעילי הסערה (פתאום נהיה לנו חם….). הציפה אותנו תחושה של "עשינו זאת!". באמת, כמה שהיינו גאים בעצמינו! וכמובן מיד רצינו לספר לכולם!

27 למרץ 2015 – עשינו מסע ימי זוגי ראשון בעצמנו. וזו רק ההתחלה! בערב, אחרי שנחנו והתאוששנו מהיומיים האחרונים, הלכנו ברגל למסעדה טובה באיזור המרינה, לחגוג את יום השנה לפגישה הראשונה שלנו. וואו, איזה יום!