אתמול חגגנו את ליל הסדר בלימסול. החברים שלנו מיודדים כבר שנים עם בעלי מסעדה מקומית: אדמו והלני. אדמו הוא קפריסאי שמנהל את המסעדה ביד רמה ממקום מושבו על כיסא ספציפי מבלי לקום ממנו במשך שעות. הלני, אישתו (השלישית) הנעימה, במקור מרומניה, מבשלת ומגישה ברוחב לב לאורחים ובמיוחד כשמדובר באורחים כמו אילן ושרית האהובים עליהם. עוד כשהגענו ביום שבת ואכלנו אצלם בפעם הראשונה, שרית ביקשה מהם להכין לנו שולחן לחג היהודי שנחגוג ביום שני בערב. ובת שבע, בשפה הרומנית שהביאה מהבית, ביקשה מהלני להכין מרק עוף לחג.

הגענו למסעדה נרגשים ולבושים חגיגי, מצויידים ביינות והגדות פסח (בחסות, קלית יבגי, האנגר הלבשה ועמותה לילדים בסיכון גבוה). ביקשנו שולחן ארוך, אז פינו לנו את כל הבר, כיסו במפה לבנה וישבנו מסובין על כיסאות בר משני הצדדים סמוך לקופה הרושמת. רגלינו על ארגזי בקבוקי יין ומצב רוחנו נרגש. בתוך מספר דקות הלני הגיעה נרגשת והגישה לבת שבע את המרק שהכינה במיוחד בשבילה: מרק עוף, מוקרם! חשבנו שמדובר בכלי הגשה של מרק לכל השולחן ותהינו איפה המצקת והקעריות הקטנות לכולם, אבל אז הלני הבינה שכולנו רוצים קערת מרק ולא רק בת-שבע. הצלחנו לבלום אותה רגע לפני שהיא הוציאה קערות עצומות לכל אחד מאיתנו והתפשרנו על קערת מרק לזוג. כך פתחנו את ליל הסדר. קערת מרק עוף בשמנת לכל זוג.

מהמרק דלינו זרוע מבושלת, הסלט יווני שהוגש תרם לנו עוד 2 מרכיבים לצלחת הפסח הוירטואלית שלנו (כרפס וביצה). 3 מתוך 5 – לא רע לאילתור ספונטני. צי'פס ביתי חתוך גס ולוהט שימש לנו תחליף הולם לתפוחי אדמה המסורתיים.

בשולחן שלידינו ישבו קבוצה של מורמונים. לא יודעת אם הם כבר פגשו ישראלים שמסתובבים בחו"ל בחמולות או לא, אבל עכשיו הם בטוח יזכרו. בהתחלה עוד הקראנו מההגדה בשקט נימוסי ושרנו כמעט בלחש כדי לא להפריע ליושבי המסעדה (וגם לאלו שצפו בחדשות בפלזמה בזמן הארוחה), אבל אדמו הנחמד, כל הזמן עודד אותנו לשיר בקול ולהנות מהחג שלנו. אז בכוס השניה והשלישית כבר אי אפשר היה להשתיק אותנו. קיימנו סדר פסח קולני כהלכתו.

היה קצת חוסר תיאום בין סדר ההגשה של האוכל ובעיקר קצב הגשת האוכל לבין החלקים של ההגדה, אז בלית ברירה הקראנו ואכלנו ושרנו ואכלנו בתורנות אבל בעיקר שתינו. כולם.

הרבה פעמים אנחנו נוטים לחשוב שסדר פסח בארץ תמיד כרוך בכמויות של אוכל. אתמול בערב הבנו שזו טעות רווחת. רק מי שעשה סדר פסח במסעדה של אדמו והלני מבין מה זה כמויות של אוכל. מתישהו באמצע ליל הסדר, אחרי 17 מנות שכבר הוגנו (עוד לפני שהגענו לעיקריות), הוצאנו משלחת למטבח לדבר עם הלני שתאט קצת את הקצב ותאפשר לנו גם להוריד דופק בין הקראה לאכילה במקביל, אז הלני הוציאה אותנו מהמטבח עם מגש קבבים לוהטים והבטיחה להשתדל להקל עלינו קצת עם הקצב, אבל לא עם הכמויות.

ההפוגה הקלה באוכל איפשרה לנו להקדיש יותר לאלכוהול ולהתקדם בצורה מכובדת יותר בהקראת ההגדה. הקראנו אפילו יותר משהתכוונו. בהעדר ילדים בשולחן, שרתי אני הצעירה יחסית "מה נשתנה". ככה זה כשמכינים רשימת נוסעים ביאכטה לכניסה למרינה ותאריך הלידה של כולם חשוף בתוך הקבוצה.

כשהגיע הרגע לברך עך המצה, נרשמה מבוכה קלה בשולחן. אף אחד מאיתנו לא הביא מצות. אז אילן הרים את פרוסת הלחם העליונה בסלסלת הלחמים, טען שהיא יבשה לגמרי וגם ככה מה שחשוב זו הכוונה. אז בירכנו.

כשחשבנו שסיימנו לאכול את כל מה שאפשר רק לדמיין, ראינו את הלני בזוית עין מדליקה שוב את הגריל במטבח. מיד הוצאנו משלחת לברר מה התכניות שלה. היא הרגיעה אותנו שהיא הולכת להגיש לנו רק עוד שתי מנות של כבדי עוף וצלעות חזיר. נועם נלחץ נורא מהמשימה הנוספת שנפלה עלינו וניסה למחות (כי אם מגישים אוכל אסור להשאיר בצלחת). בת שבע גייסה שוב את הרומנית טבולה באלכוהול והצליחה לפחות להגיע להסדר שהלני תמיר את החזיר בצלעות כבש.

ברור שאכלנו גם את הכבד המופלא וגם מצצנו את הצלעת כבש, אבל ממש בשארית כוחותינו.

למרות הקיבה המתבקעת והראש המעורפל, את סדר ההגדה סיימנו בשני השירים האהובים עלינו (או לפחות על רובנו). שרנו את כל השלבים של "אחד מי יודע" למרות שנועם שאל אם אין אפשרות להגיע ישר לשורה האחרונה כי היא במילא מסכמת את הכול – אז כשהגענו לסוף, הוא קיבל את החלק האחרון סולו ורגעים אלו תועדו לדורות הבאים במצלמת וידאו (בקרוב ביוטיוב), וקינחנו בדואט מרגש של אילן ונועם דיסקין שהציגו ביצוע מקורי ביותר ל"חג גדיא" בגלות הקפריסאית. מתועד גם כן. כל ההכנסות מיוטיוב יוקדשו לשייט הבא שלנו.

לקראת סיום, נזכרנו שמחכה לנו לקינוח סברינות גדולות, כמו שראינו שהגישו לשולחן של המורמונים. מסתבר, שהמורמונים הביאו את הקינוח הזה בעצמם וזה לא חלק מהתפריט של המסעדה. אבל פרט פעוט שכזה לא ימנע מחבורת סקיפרים ישראלית להשיג את מבוקשה, וכעבור מספר דקות, הלני מצאה את עצמה מגישה לשולחן שלנו את 2 הסברינות שנשארו לה במטבח. אלו שהמורמונים עדיני הנפש לא הצליחו לסיים. כך יצא שמבלי לדעת, המורמונים תרמו תרומה (משמעותית) לליל הסדר היהודי.

כשהגענו לאוטו, הלני פתאום יצאה בבהלה מהמסעדה והחלה לרוץ לקראתנו תוך קריאה נרגשת לעברינו, כשהיא אוחזרת בידה שקית עם דבר מה. לרגע נעתקה נשימתינו, חשבנו שיצאה עוד מנה ובאמת שכבר לא נעמוד בזה. אבל בבת אחת נרגענו. מסתבר ששכחנו שם הגדה של פסח. זו בחסות קליית יבגי. הודנו לה שוב וחזרנו ליאכטה מותשים, מבושמים וכבדים מאוד.

תם סדר פסח.