את הקיץ הקודם (יולי-אוגוסט) בילינו בהתנחלות ממושכת בקבוצת האיים הדודקנזים. כיאה ליאכטיונרים טריים ומתלהבים, שזו חופשת הקיץ הראשונה שלהם על היאכטה בדקנו את כולם, לא קיפחנו אף אחד: אחד – אחד, אי – אי (כמעט). בחלקם נשארנו לילה אחד בחלקם נשארנו שישה לילות. תעדתי את חוויותינו הרבות בשנה שעברה בשלושה פוסטים. שתי אובזרבציות משועשועות על עולם היאכטות שהיה חדש לנו ודו"ח תמציתי וגאה על הישגי הקיץ. כתבתי הכול מנקודת מבט של סקיפרים בתוליים ומתלהבים. הקיץ אנחנו שוב פה. רק מתלהבים. ומרגישים הרבה יותר מנוסים וגם הרבה יותר בבית. כבר יותר משלושה שבועות – ועוד היד נטויה (וגם תלוי בילדים).

הפוסטים הקרובים יהיו מוקדשים לאיים עצמם, להתמצאות, ל"הסתדרות" וגם על המקומות – מזוית הראיה שלי, הלא אובייקטיבית בעליל. אני לא מדריכת טיולים מוסמכת וגם אין לי כוונה לחפש עבורכם מידע גאוגרפי / הסטורי / כללי על כל אי – אני פשוט קצרה בחבילת גלישה, וגם סומכת עליכם שתמצאו כבר את כל מה שאתם מחפשים בשלל אתרי האינטרנט שמפליאים להעתיק את התכנים אחד מהשני. בסדרת הבלוגים הקרובה, אני אסקור את כל אחד מהאיים המקסימים (והסקאלה היא בין מקסימים עד עוצרי נשימה) בהקשר היאכטיונרי הישראלי. וגם מבטיחה טיפים בסיסים עדכניים (לקיץ 2016) לכל מה שקשור להתנהלות בסיסית עם היאכטה (עגינה, דלק, מים, חשמל והכי חשוב – אינטרנט ואח"כ אוכל!). מבטיחה גם לעדכן את הפוסט ולהוסיף טיפים שלכם, אם תכתבו (הקרדיט כולו שלכם, הרווח של כולנו).

אז כמה מילים כלליות לגבי קבוצת האיים הדודקנזים – The Dodecanese

קבוצת האיים הדודקנזים היא הקרובה ביותר, וכנראה בשל כך, החביבה ביותר על היאכטיונרים הישראלים. היא מתחילה באי הקטנטן קסטלוריזו, אליו מתנקזים רוב היאכטיונרים כדי לעשות צ'ק-אין וצ'ק אאוט (אאוצ', נגמר), וכמובן כדי לתדלק ולהתאושש מהדרך הארוכה מהארץ. האי הבא, והגדול ביותר מבין האיים הדודקנזים, הוא רודוס – חביב הישראלים חובבי מלונות הכול כלול או לחילופין מחפשי המרינות הנוחות. יש לו רק מתחרה אחד באותה קטגוריה – קוס. אבל חכו, יש עוד כמה איים ביניהם. ודווקא עליהם (או אם זה תלוי בי – רק עליהם) הייתי רוצה להתעכב. יש עוד המון איים בין לבין, לחלקם אפילו אין שם על המפה, חלקם רחוקים מאוד ממקבץ האיים, ועל כן כנראה פחות פופולרים. יש גם את קארפטוס, שטכנית שייך גם לדודקנזים, אבל אני אישית לא מכירה, וגם לא מכירה אנשים שמפליגים לשם.

באופן כללי, ככל שמתרחקים מרודוס כך פוחתים בהדרגה כמות היאכטות הישראליות. מהאי קלימנוס וצפונה נהיה נדיר למצוא שכנים דוברי עברית במרינה וגם המוכרים בעיר כבר לא מזהים עיברית. באי הצפוני ביותר פטמוס (והיפה ביותר מבין האיים בקטגוריה) אמרו לנו שהסירה הישראלית האחרונה שהגיעה לפנינו היתה ביוני. ולפני זה אנחנו באוגוסט שנה שעברה.

אז קצת כדי לעשות סדר ולחלק לקטגוריות מסודרות:

האיים הגדולים והמרכזיים בדודקנזים הם רודוס וקוס. הם בעצם מחלקים את קבוצת האיים לשלושה שלישים, כשהשליש האמצעי הוא בין רודוס לקוס. יש בכל אחד מהם שדה תעופה משופע טיסות מ ולישראל, על כל מה שמשתמע מכך. וכשאני אומרת משופע, הכוונה היא לבין 2 ל 4 טיסות ביום! בתור מי שמבלה הרבה שעות המתנה בשני שדות התעופה האלו – כשאני מחכה לילדים שבאים או חוזרים לארץ במהלך הקיץ – אני רק יכולה להגיד לכם, שלא קלים חייהם של עובדי שדה התעופה בתקופה זו של השנה, ולאו דווקא בגלל הכמות של האנשים… אם אתם מתכננים להשאיר את היאכטה או לחבור ליאכטה ו/ או חברים, אלו כמובן יעדים נוחים ואף זולים – אם כי יש דרכים נוספות לעשות את זה, ועל כך אפרט בהמשך.

ברודוס וקוס יש רשתות אופנה ומקומות שופינג לרוב, סופר מרקטים גדולים, איזורי תיירות גדולים ומרכז עיר שנכבש על ידי בני עמנו. כמובן שכל המוכרים והסוחרים בעיר כבר סיימו מזמן אולפן בעיברית ואין לכם מה להתאמץ לשבור שיניים באנגלית. כולל שירים של שרית חדד, איל גולן ושאר החברים. יש שמתארים את מרכזי העיר של רודוס וקוס "שוק הכרמל" ויש שמתארים אותם כמרכזים שוקקי חיים – הבחירה שלכם.

האיי הבינוניים הם סימי SYMI, (בין רודוס לקוס), קלימנוס KALYMNOS (אחרי קוס), לארוס LEROS (אחרי קלימנוס) ופטמוס PATMOS (אחרי לרוס). בכל אחד מהם יש קוי מעבורת נוחים מאוד בין האיים, שלרוב, זו חוויה בפני עצמה שאני ממש ממליצה עליה. בכולם יש מעגן אחד לפחות שבו יש כל מה שצריך ויותר מזה. בכולם יש מפרצים קסומים, למי שרוצה לבלות את היום במפרץ רגוע ולשוב אחה"צ למעגן מסודר. בכול אחד יש אטרקציה או קסם מיוחד שמאפיין את האי ומעצב את אופיו – ועל כך אפרט בסדרה בהמשך.

בקטגורית האיים הקטנים ואפילו פיצים, אפשר למצוא את חאלקי KHALKI (אחרי רודוס), טילוס TILOS (אחרי חאלקי), ניסירוס NISIROS (אחרי טילוס). אח"כ יש את פסרימוס PSERIMOS (אחרי קוס) ובדילוגים אחרי 3 איים בינוניים מגיעים לליפסי LIPSI (האהוב עלי מכולם) וארקי ARKI. יש עוד קטנים ובטח לא פחות מיוחדים. הם רק קצת יותר מרוחקים ומפוזרים. אני עוד אעדכן אם נחליט להגיע.

אם אתם מתעקשים כמונו להפליג עד אחרון האיים הדודקנזים, תדעו שכדי לחזור תצטרכו להפליג 170 מייל בחזרה עד לצ'ק אאוצ' בקסטלוריזו – אבל זה שווה!!!

בגדול, ההפלגה צפונה לרוב קשה יותר מבחינת מזג האויר, הגלים והרוח לא עושים חסד עם הכיוון הזה, אבל ההתלהבות ושלבי החופשה ההתחלתיים תמיד מחפים. הקודקודים של האיים תמיד מאתגרים, במיוחד של הגדולים – אבל לאף אחד לא מזיק קצת אקסטרים ברמה בסיסית. הבאסה של הדרך חזרה עם סיום החופשה תלווה בדרך כלל ברוחות בכיוון הנכון וגם הגלים עושים עימנו חסד בדרך כלל.

אז לפני שאפצח בפירוט יתר על כל אי ואי, מצאתי לנכון לרכז עבורכם כמה טיפים שלמדנו ביוון. חלקם למדנו על בשרינו הצרוב משיזוף יתר וחלקם קיבלנו באהבה מיאכטיונרים מנוסים ו/או מקומיים.

אז הנה…קבלו:

• עם כניסתכם ליוון, ולאחר שתסיימו את הביורוקרטיה הנדרשת (סוכן רבותי, קחו סוכן! פירוט בהמשך) תקבלו את החוברת המגוחכת והמיותרת להפליא בשם טרנזיט לוג TRANSIT LOG. עד לקיץ 2015 רוב האיים תבעו את התענוג לחתום לכם על גבי החוברת המגוכחת הזו. וכך, בכל אי מצאנו את עצמנו מחפשי את הפורט פוליס Port Police, כדי לגלות שאיזו פקיד/ה מנומנן/ת מציין/ת במחברת עבת כרס את שימכם ודופק חותמת ענקית רישמית בתוך הטרנזיט לוג שלכם. אז הנה החדשות הטובות! החל מקיץ 2016, גם יוון התיישרה סוף סוף עם חוקי האיחוד האירופאי וכעת אין צורך בחתימה בכל אי – אפשר להסתפק בחתימה אחת בכניסה ואחרונה ביציאה.

 

• תדלוק הסירה – יש בשפע ובכל מקום. אנחנו מעדיפים את הפינוק של מיכלית היישר לסירה. איזה כיף לשבת באין מזגן ולקבל את הדלק בלי לעגון ולכוון פנדרים. זה לא עולה יותר וגם יש סיכוי יותר גבוה שהדלק נקי, כי ממלאים רק את המיכלית הקטנה כל הזמן. בכל אופן, בכל תידלוקינו ביוון עד כה, לא נתקלנו במצב של דלק לא נקי (טפו טפו טפו). ליטר דלק עושה בין 1.31 ל 1.45 יורו (הכי יקר עד כה היה בקסטלוריזו).

 

• עגינה – ברודוס וקוס בכל אחת מהן יש נמל ותיק בעיר ומרינה חדשה בפאתי העיר. אני לא בקיאה בנוסחה המדוייקת לחישוב במחיר, אבל על יאכטה 40 פיט שילמנו כ 30 יורו ללילה. מים וחשמל בנפרד (אפרט על כל יעד בהמשך). במעגנות שבאיים הבינונים והקטנים אנחנו משלמים תמיד 6.5 יורו ללילה (אם זוכרים לבוא לבקש תשלום). החשמל נע בין 3 ל 5 יורו ליום. על מים שילמנו בין 3 ל 20 יורו למילוי 400 ליטר מיכלים שלנו. בחלק מהאיים הבינונים מופיע מדי פעם מקומי בעל מבט סמכותי וז'קט זרחני שבסוף תהליך העגינה דורש ממך 3-5 יורו על זה שהוא תפס את אחד או שני החבלים שזרקת לו כשעגנת. אין צורך לבקש קבלה כי אין. קוראים לזה "שירותי מורינג"….

 

• אינטרנט וקשר עם העולם. נקודה קצת כואבת לצרכנים הכבדים – להלן כל השיטות שאני מצאתי. אם יש לכם אינטרנט לוויני ואין לכם הגבלת תקציב, אתם יכולים לעבור לסעיף הבא. אם אתם מכירים שיטות נוספות, אנא צרו איתי קשר בדחיפות! מבטיחה לשתף גם אחרים. להלן השיטות:
  • אפשר לעגון ולבדוק לאיזו מסעדה יש סיגנל Signal יותר טוב ולהזמין שם פרפה (קפה יווני קר) כדי לקבל כבדרך אגב את הסיסמא של הרשת, אבל אז אתם צריכים לשבת שם או ליד. אם יש לכם מגדיל טווח בסירה, הגניבה תהיה יותר נוחה, אבל יש סיכוי שבלילה, גם הראוטר של המסעדה הולך לישון.
  • אפשר לקנות SIM (רק DATA) בעלות של 10 יורו ל1 גי'גה ולקוות שיש קליטת G3 סבירה באי או גרוע מכך במפרץ. יש גם ראוטר לסירה (שעבד על כרטיס ה SIM) ואליו יכולים להתחבר כל גולשי הסירה. זה עדיין לא אומר שהקליטה באי טובה.
  • אפשר להשתמש בחבילת גלישה לחו"ל, אם יש לכם מהארץ, ולקוות שחברת הסלולר המקומית שאיתה המפעיל שלכם עשה הסכם, פועלת באי הספציפי שאתם בדיוק חייבים אינטרנט.
  • אם המעגן שאתם מתכננים עליו משופע מקומות עגינה (מה שמאפיין מאוד את קיץ 2016), אפשר לעבור בנחת בכמה מקומות עגינה ולבדוק באיזה מהם יש סיגנל WIFI הכי טוב (אחד מתרכז בהשטה והשני באיתור סיגנל) – שם יהיה המקום שתורידו עוגן ושם במהרה גם תשתו פרפה, רק תקוו שבעל הטברנה לא מכבה את הראוטר בלילה.
  • המכורים הכבדים, או סתם אלה שעובדים תוך כדי החופש (כמוני), ישלבו מספר שיטות שונות בכל אי, תלוי בנסיבות, בקליטה ובמצוקת חבילת הגלישה.

 

• הצטיידות – באיים קטנים בקרו כל יום-יומיים במכולת המקומית. אם אתם מוצאים שם משהו שאתם צריכים או אוהבים או צפויים לרצות בעתיד הקרוב – קנו מיד. מחר לא בטוח שיהיה. וזה תקף במיוחד לגבי מוצרים טריים (פרות-ירקות-מוצרי חלב). אל תצפו לקנות ביום אחד או בקניה אחת מלפפונים, עגבניות ופלפלים טריים. היום אולי עגבניות, מחרתיים אולי מלפפונים, פלפלים היו אתמול. האיים תלויים באספקה חיצונית. לכל ספק וחקלאי יש סידור אחרי עם הסוחרים. וגם תלוי בתדירות המעבורות לאי.

 

• קניות גדולות יותר וזולות משמעותית, מומלץ לערוך באיים הגדולים והמרכזיים רודוס וקוס בחנויות CARREFOUR או אחרים. שווה להצטייד במשקאות, מוצרים יבשים ושלל מבצעים. תודה לאל ומתכנני הסירות על מגוון פתרונות האיחסון והדפנות הכפולות בסירה.

 

• ברוב האיים הבינוניים, כשתעשו קניות במינימרקט מקומי, יביאו לכם את הקניה היישר לסירה. זה יכול להיות באמצעות טנדר שאתם מצטרפים לנסיעה או בצעידה משותפת לעבר הסירה עם עגלת הקניות ואחד העובדים מהחנות.

 

• במידה ואתם מתכננים לקחת קצת הפסקה מהטברנות המקומיות ולבשל ארוחה ביתית בסירה, קחו בחשבון שבאיים הבינוניים ומטה כמעט ולא ניתן למצוא בשר/עוף טרי וכו'. הכול קפוא בפריזרים. זה אומר שאתם צריכים לקבל החלטה מוקדמת כבר בבוקר או בערב לפני כדי להספיק להפשיר את חומרי הגלם. שיפודי סופלאקי חזיר מהמקפיא עולים גרוש וחצי. סופלאקי עוף עולה פי 3. צלעות כבש עולה פה מחיר מגוחך (סביבות יורו אחד לחתיכה) לעומת בארץ.

 

• אתם לא יכולים לחיות פה בלי להתחמק מהפרפה Frappe – הקפה היווני הקר (גם אין אין לכם צורך באינטרנט). לרוב עולה 2 יורו, לפעמים 1.5 ואפילו כולל בקבוק מים מינרלים קטן. תמיד ישאלו כל אחד מאחד מכם אם אתם רוצים עם חלב וסוכר. הם כנראה בונים על זה שגם לכם יש זיכרון קצר. במיוחד אם מזמינים יותר מ2 באותה הזמנה. זה אף פעם לא מגיע בהלימה מלאה להזמנה. אבל זה חלק מהחוויה פה.

 

• אם אתם מחפשים מוצר מסויים ומתעניינים מתי יגיע. פנו אל המוכר המקומי. אם המוכר עונה לכם את מילת הקסם Tomorrow (מחר) – תדמיינו שכרגע הוא אמר "נשבע לכם, אין לי מושג מתי".

 

• מלאו מים במיכלי הסירה מתי שרק אפשר. השתדלו לצאת מכל אי מלאי מים. איים רבים סובלים ממחסור במים ובאספקת מים מוגבלת. המשמעות היא שיהיו מקומות שיבקשו מכם 20 יורו ל 400 ליטר מים (נשבעת שנאלצנו לשלם), יהיו מקומות שפשוט לא יהיה מים כשתגיעו. מתי יהיה? Tomorrow.

 

• כמעט לכל אי יש איזה מוצר שהוא מייצר וגאה בו במיוחד. ברוב האיים תמצאו דבש, שמן זית כמובן וגם ריבות. במכולת המקומית, לרוב בדלפק הגבינות שבמשקל תוכלו למצוא גבינות שמיוצרות באיים, גם אם לא אלו שאתם נוכחים בהם באותו רגע. רוב האיים אימצו לעצמם גם איזה ממתק לקינוח שהם סיפחו לעצמם בגאוות יחידה ומוכרים אותו במחיר מופקע עם תג מאולתר לרוב בכתב יד.

 

• אם אתם מעוניינים לשמור על שקט ושלווה בחופשתכם באיים ולא חלילה למצוא את עצמכם עוגנים ליד יאכטת תיירים רועשת, או גרוע מכך, תיירים ישראלים – יש דרך מאוד פשוטה לעשות זאת. בביקורכם באיים הגדולים קוס ורודוס גשו לסירות התיירים הגדולות מהעץ – הגולתים (אנחנו קוראים להם "אבא גנוב") ועברו בתשומת לב רבה על היעדים לטיולי יום שמציעים לתיירים. אלו המקומות שאתם לא רוצים להיות שם, לפחות לא במשך היום. לרוב בסביבות 16:00 כולם כבר בדרך חזרה לנמל הבית והשקט חוזר לאיים / מפרצים. בעיקרון, אין ממש דרך להמנע מזה, אבל יש דרכים פשוטות לצמצם את זה משמעותית. מכיוון שרוב הישראלים הנופשים ברודוס וקוס, מנותבים על ידי סוכני נסיעות ישראלים שמוכרים להם במקום סיורי יום, תגלו שרובם עולים על מספר סירות לא מצומצם בחמולות גדולות. כך שלרוב תמצאו סירות מאוכלסות בישראלים או לא (ולפעמים אני מדחיקה את מחשבה מה עושים אירופאים מעטים שנקלעים לסירת תיירות עמוסת ישראלים נופשים). לוקח 5 שניות ממרחק של 200 מטר לזהות אם סירת התיירים שמתקרבת לאי שבו אתם עוגנים מלאת ישראלים או לא. אם אתם בונים על חוש השמיעה, תזהו אותם כבר הרבה יותר מרחוק. בעזיבה, דרך אגב, תמיד, אבל תמיד יהיה ישראלי אחד או יותר שבגללו לא יהיה לכם שקט בשעה שהסירה כבר היתה צריכה לעזוב. הוא כמובן לא יגיע בשעה הנקובה. אתם גם תדעו את שמו, כי יקראו לו לחזור ברמקולים של הסירה. לפחות 5 פעמים.

 

• טיפ קטנטן ויש יגידו אפילו מתרפס וחנפן. יש לי שריטה קטנה בכל מה שנוגע למה חושבים עלינו הישראלים בחו"ל. מודה באשמה. אני מצטיידת בשטויות ומאכלים קטנים מהארץ ומשאירה אחרי מתנות לאנשים הנחמדים שיצרנו איתם קשר קצרצר או סתם עזרו לנו לרגע. לרוב אנחנו משאירים חפיסות חלבה מהארץ לנותני שירות נחמדים במעגנות ואלה שיצאו לעזרתם בעגינה לא פשוטה, כוס טרמית לשבדי ששיתף אותנו בכמה טיפים חשובים ובעיקר על אורח חיו המרתק ועוד. משהו קטן שמחמם בחזרה את הלב לאנשים שמסביבינו. זה גם לא מזיק כשבאים שנה אחר כך, גם ליאכטיונרים הישראלים האחרים שבאים אחרינו.

 

את הרשימה הזו עוד אעדכן. ואפילו עדיף – נעדכן ביחד!

הפוסט הבא יוקדש לקסטלוריזו, צומת הדרכים ואי הכניסה של רוב היכטיונרים הישראלים ליוון. מיד אח"כ רודוס וצפונה.

הכתבות הבאות בסדרה:

קסטלוריזו – אי קטנטן בעל חשיבות אסטרטגית רבת משמעות ליאכטיונר הישראלי

רודוס בידינו! ובעיקר המרינה החדשה. כל הפרטים…

רודוס בידינו! ובעיקר המרינה החדשה. כל הפרטים…

חאלקי – ההצגה הכי טובה באי

האי סימי – יפה, יפה, אבל עוקץ…